חרדה בלתי נגמרת

זה התחיל לפני חודשיים, הייתי עם לב שבור וכואב על איזו בחורה מהבית ספר, סיפרתי את שעל ליבי לחברים, אף פעם לא הייתה לי בעיה להיפתח לאנשים...
הפתרון הראשוני היה סמים קלים, היינו נפגשים כמעט כל יום ומעשנים, בהתחלה הייתי די נהנה מזה, הייתי יצירתי, חד, מטומטם ורעב, ובעיקר לא הייתי חושב על זו ששברה לי את הלב.
עד שיום אחד, התיישבתי עם חבר ברחוב בשעה מאוחרת ועישנו פייסל נקי ויפה, ונכנסתי להתקף חרדה כמו שלא היה לי בחיים, היו לי חרדות בעברי, היו תקופות שהייתי יושן עם אמא שלי במיטה כי הייתי מפחד מהחושך, או שהייתי נוסע איתה לעבודה כי פחדתי שיקרה לה משהו, אבל אלו היו חרדות קצת יותר פשוטות ויותר מחוברת למציאות, הן אכן היו מאוד מציקות, אבל הן לא הפכו אותי לבן אדם אומלל, עדיין הייתי חיי את החיים ונהנה מהרגעים הקטנים.
באותו התקף חרדה עלו בי מחשבות שלא חשבתי עליהן מעולם. בהתחלה זה היה נחמד, חשבתי על זה שהיקום הוא אינסופי ובלתי נגמר ושאני בסהכ גרגר אבק קטן וחסר משמעות, חשבתי על המוות, וחשבתי על כמה סבל אנחנו נאלצים לעבור לפני המוות, משם זה התגלגל לחרדה נוראית מהסבל שכרוך במוות, ובחיים אחרי המוות, באותו התקף חרדה הייתי משום מה משוכנע שאחרי המוות יש סבל אינסופי ובלתי נגמר, משם זה התגלגל לכך שחשבתי שאני אלוהים ושאני נמצא בסבל אינסופי (בחיים שלי לא חשבתי על דברים כאלו).
ביום שאחרי ההתקף חרדה הנוראי הזה ישר נסעתי למטפלת ההומיאופתית שלי שנתתה לי כדור אחד שהרגיעה את החרדה הזו לשבועיים, אחרי שבועיים של שקט היא בהדרגה חזרה לחיי, מאז התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל זה נראה שדבר לא עוזר, אני רוב היום יושב בחדר, ומפחד מכל מה שסביבי, אני מפחד מהסבל, אני חושב על כל הדרכיםם הנוראיות בהן אפשר למות, אני חושב על המוות, על מה שאחריו, על אלוהים, אם יש אחד כזה ומי אני ומה אני, בעיקר שיט פילוסופי די מדכא ולכל השאלות האלה אני ממציא לעצמי בלי סוף תאוריות וקונספירציות שרק מגבירות את החרדה. אני הגעתי למצב שאני מפחד מהגוף שלי, אני חושב שכל מה שקיים הוא דוחה ונוראי, הכל מלא במחלות וטינופת, ואני מפחד מזה שהחיים לא מושלמים ושיש בהם כל כך הרבה פגמים ואני רוב היום יושב ובוכה על מר גורלי.
זו תחושה נוראית, אני לא רוצה למות בעיקר כי אני מפחד מהמוות, אבל כל דבר נהיה טריגר לחרדה, איך אני יוצא מהלופ האינסופי הזה שלא מוביל לשום דבר? איך לעזאזל הגעתי למצב שזה מה שאני חושב עליו? אני מתגעגע לתקופה שהדאגות שלי בחיים היו הילדה הזאת שדחתה אותי...