איך אני יכול להצליח לחזור להיות מי שהייתי פעם?

היי חברה,
אז בזמן האחרון אני מרגיש שקשה לי בחיים במסגרת התואר.

בשנה הראשונה של התואר למדתי מהבית והרגשתי תחושה מחניקה של בדידות, והיה לי קשה מאוד לבלות כל יום בין 4 קירות.
לכן השנה החלטתי להתחיל להגיע לשיעורים ולראות קצת אנשים, אם כי בדיעבד זו הייתה החלטה לא טובה:
לא הצלחתי לקלוט שום דבר בשיעורים, כי הרגשתי שכל הזמן שמסתכלים עליי באולם ההרצאה, וניסיתי להרשים את האנשים סביבי.
ידעתי שיש לי חרדה חברתית, וחשבתי שהזמן יעשה את שלו והחרדה תדעך, אבל מיום ליום התחלתי להרגיש מנוון, מרוקן ועייף יותר.

מפה לשם צברתי פערים והתחילו לי בעיות שינה מכל הדאגות שצפו לי מהמצב, אז הפסקתי להגיע לשיעורים שאינם חובה.
התחלתי ללכת למכון כושר כל יום רק בשביל לנקות את הראש, ובשאר הזמן שלי הייתי הולך לשיעורים עם נוכחות חובה או עוזר לאנשים בקורס אחד שהייתי ממש טוב בו.
מבלי שאשים לב נגמר הסמסטר, ונתקעתי עם השלמה של ארבעה קורסים שלמים בקצת פחות מחודש.

כרגע סיימתי את תקופת המבחנים, ויש לי מועד ב' על כל מועד א' שעשיתי, ואני עובד בכל הכוח כדי להישאר באוניברסיטה.
עם זאת, אני מרגיש שאחרי החודש האינטנסיבי שעברתי, והתואר בכלל, נגמרו לי הכוחות.

כל היום תוקפות אותי מחשבות על החיים, ועל איך שאני נרקב בחדר ורק לומד.
מזמן הפסקתי לעסוק בתחביבים, לדבר עם אנשים או לעשות דברים שהם לא התואר.
החברים הישנים שלי עזבו אותי אחרי שהכירו את בנות הזוג שלהם, ועכשיו כל אחד מהם עבר לגור במקום אחר בארץ, ונשארתי לבד.

אני מרגיש שנהייתי טיפש יותר, וכבר אין לי את היכולת לקרוא, להבין או להתרכז בדברים. אני מנסה בכוח להקשיב לאחרים בשיחות, אבל מוצא את עצמי מרוקן מאנרגיות ועייף אחרי 5 דקות.
שכחתי איך לדבר עם אנשים, ואני כבר לא יודע מה מצחיק אותי או מה אני אוהב לעשות. אני לא מרגיש כמו בן אדם מעניין, כי כל החיים שלי עד עכשיו הם רק התואר.
גם כשאני רק בתואר אז אני לא מכיר אף אחד, ואני מקנא קצת בכל האנשים שהתברגו לחבורות וצוברים חוויות, בזמן שאני מבלה את רוב היום שלי בין 4 קירות ומתנוון.

בנוסף יש לי ידידה מאוד טובה מהתיכון שעברנו ביחד הרבה קשיים, והיא הייתה החברה הכי טובה שלי. היא חברת נפש שאפשר היה לדבר איתה על הכל, לעשות צחוקים ואפילו הייתה לנו שפה משלנו, שפה לא מילולית בינינו שהיינו משתמשים בה באירועים שהיינו הולכים אליהם יחד.
גם היא, כמו כל החברים הקודמים שלי, עזבה אותי.
זה התחיל בזה שהתואר שלה עמוס מאוד, וקיבלתי את זה.
הרגשתי נבגד כשהגיע הקיץ, וגם אז לא היה לה זמן להיפגש.
ניסיתי לקבוע איתה לצאת להליכות\בית קפה, והיא הייתה מבטלת אותי יום לפני, דוחה אותי לתאריך אחר שגם אותו היא עתידה לבטל.
הרגשתי חמוץ וכעוס אחרי שהייתי נכנס לרשת החברתית, ורואה אותה יוצאת כל יום עם חברה אחרת, בזמן שלי היא לא יכולה להקדיש יום אחד.

עכשיו הפסקתי לכעוס על הידידה שלי, ואני כועס הרבה יותר על עצמי - שאני נותן לה כל כך הרבה מקום בחיים שלי, שאני נותן לעצמי להתגעגע אל מישהי שלא שמה עליי בכלל, מישהי שלא מזמן הייתה החברה הכי טובה שלי, שבילתה איתי פעמיים בשבוע, ועכשיו אנחנו לא יותר מזרים גמורים. כואב לי מאוד על זה שכואב לי כל כך ממישהי כזו.


אז המצב הוא שכבר שנים אין לי חברים ואין לי עיסוקים בשעות הפנאי.
אני מרגיש כל כך מנוון ועייף, מרגיש שחלק גדול מעצמי השארתי לפני התואר, ואני כבר לא מצליח לזהות את עצמי במראה. כל האופטימיות ושמחת החיים שלי נאבדו בדרך, ואני לא מצליח למצוא את המוטיבציה שהייתה לי, את האישיות שלי, החברותיות, ההומור, העקשנות הבלתי מתפשרת, הכנות, ניהול שיחות העומק והדאגה שלי לאחרים.

אשמח לשמוע את דעתכם בנושא, אם תוכלו להאיר לי את הדרך חזרה להיות האדם שהייתי.
תודה מראש לכולם! :)