אני מרגיש לא חכם ומקנא בחבריי שמצליח להם, מה לעשות?

עוד יום היום הולדת שלי(15), והמשאלה שהכי הייתי רוצה - זה להיוולד מחדש. אני כן חושב שיש לי מה לתרום לעולם, אני חושב שאני בן אדם עם יכולות ביטוי בעל פה יוצאות מן הכלל. אבל... זה לא מה שמעניין אותי.
אני רוצה לוותר על כל ה"כישרונות" האלו שטוענים שיש לי. למרות שהם לא באמת "קיימים".

לדוגמא:
כל החברים שלי אומרים לי שיש לי כישרון בספורט, כי אני כל היום בבית - ואני מאוד טוב באתלטיקה קלה ומשחקי כדור מבלי להתאמן.

ההורים שלי אומרים שיש לי כישורים חברתיים, אבל... אני בן אדם מאוד וכחן. וזה פוגע בי. ביום הולדת בכיתה ו באו רק שני ילדים ליום ההולדת שלי. ובבר מצווה שלי שהגיע החלק של האיחולים. כולם, ללא יוצא מן הכלל - רק "ירדו" עלי שאני וכחן ושאני צריך לשנות את זה, ושהם מאחלים לי לא להיות וכחן.

אני הייתי רוצה להיות חכם, מלידה. כמו... כל החברים שלי. הם כולם בהקבצה א1, ואני א2 ( במתמטיקה). הם כולם עברו בר אילן... המורה בכלל לא הזמינה אותי להיבחן/אמרה לי על זה משהו. חלקם באוניברסיטה ובאודיסאה. כולם ללא יוצא מן הכלל עברו את המבחן של מגשימים ( המבחן הוא בגדול מבחן IQ ויכולת למידה מהירה ). אני היחיד שנכשלתי.

אני מספר להם שקרים כמו: "עשיתי את המבחן בראש", "לא כתבתי דרך*. וכו'... בפועל? אני פשוט לא טוב מספיק ( כרגע מדובר על מבחן מגשימים ).

וזה אוכל אותי! לראות אותם כל היום בחוץ נפגשים. ואותי מסתגר חודשים בבית, משחק שחמט, לומד מתמטיקה ( לא הרבה ). מתכנת. ומפעיל את הראש - שהם בחוץ נהנים ועושים מה שהם רוצים. זה פשוט גורם לי להרגיש לא שווה. במיוחד שהם מקבלים מאיות בא1 ואני מקבל נכשלים בא2.

היום זה הגיע לשיא. כבר עברנו את המבחנים והכל טוב ויפה, אבל היום דיברנו קצת על מגשימים... ופתאום הם באים ביציאה של " יואו, איזה קטע, שם בדוי(אני) הוא היחיד שלא עבר את המבחן. ואני כזה, אבל עשיתי בראש וכו' וכו'. כרגיל, שקר.

אז החלטתי לבוא להורים שלי. והם התחילו עם הסיפורים הקבועים. כמובן שהם ניחמו אותי והבינו. אבל הם פספסו את הנקודה. שאני היחיד מתוך כל החברים שלי.
שאבא שלי סיפר שהוא לא עבר גיבוש טיס, הוא שכח שלא כולם לא עברו, אלא חלק כן וחלק לא.
וכל הסיפורים על דוד שלי של כמה הוא השקיע בתיכון... הבן אדם דוקטור בפיזיקה. ברור שזו *גם* חוכמה מולדת. והם פשוט לא מבינים את התסכול שלי מעצמי. אני זה שהכיר להם את מגשימים, ובסוף אני זה שלא עובר. ואז אמא שלי אומרת " אני רוצה לראות אותך משקיע שנתיים כל יום שעות לומד, ואז אם לא תצליח אני אגיד שאתה באמת לא חכם." אבל הנה, בכיתה ב, מבחן מחוננים. תאמינו או לא, הם כולם עברו! ונחשו מי לא? אני. והנה לך, הם לא לומדים דקה ומקבלים מאיות בא1, ורק אני מאחור בא2 עם נכשלים.
אגב, מצב דומה בכל המקצועות.

ובכיתה ז? למדתי עם סבתא שלי שלושה ימים שלמים לקראת המבחן בתחילת שנה.

אני קיבלתי 70 ומשהו. הם כולם 90+. ולא, הם נפגשו כל היום. ולא למדו כמוני.

ואני פשוט מרגיש כאילו אני מאכזב את עצמי. כאילו אני לא יכול להצליח בתחומים האלו שדורשים מוח, ועדיף לי לקחת תחום אחר ( שלצערי גם המשכורת בו תהיה נמוכה יותר ).

וזה באמת פשוט מבאס. ברמות.

אוכל לפרט יותר בהרחבה בפורום פרטי, דיסקורד סקייפ וכו'.