יש לי חסכי ילדות עם אמא שלי ואני לא בטוחה בעצמי, כדאי ללכת לפסיכולוג או לא?

אני רוצה ללכת לפסיכולגית אבל אני לא בטוחה שזה כדאי לי עכשיו.
אני מתקשה לחשוב על לאהוב משהו, קשה לי לחשוב על להיות תלויה במשהו וזה נראה לי מגעיל.
הילדות שלי היתה קצת מסובכת, מבחוץ זה לא היה ככה אבל בפנים חייתי בפחד מאמא שלי היא היתה מרביצה לנו והיינו חייבים לעשות בדיוק מה שהיא אומרת והיא אף פעם לא היתה מרוצה. הייתי או ילדה רעה או טובה וכל הזמן חיכתי שאמא שלי תגיד לי שאני ילדה טובה, ואי אף פעם לא התרצתה. פעם כשהיתה לי הזדמנות לבקש מתנה בקשתי שאני אהיה ילדה טובה, כולם חשבו שזה חמוד, אבל אני חושבת שזה ממש לא, למה ילדה מבקשת משהו כזה במקום מתנה.
פעם כשהיתי כבר קצת גדולה, בת 14 בערך, היא הרביצה לי עם מקל של מטאטא ואז כשהוא נשבר היא האשימה אותי ואני שכנעתי אותה שהמקל היה שבור כבר לפני כאילו זה אשמתי שזה נשבר.
בהתבגרות זה היה סיוט בפני עצמו, פתאום הבנתי שלא כל מה שאמא שלי אומרת הוא נכון, ואז התחיל בלאגן מלחמת עולם, אחים שלי בבית לא יכלו לסבול את זה, אז אני בכלל.
היא לא ירדה ממני כל הזמן בדקה מה אני לובשת והתקשרה כל הזמן, היא גם התקשרה למורות שלי והיתה מספרת להם שקרים כמו שאני בטראומה או שאני זונה.
היא גם כל הזמן אמרה לי שאני מנסה למשוך גברים וזה הדבר האחרון שעניין אותי.
היא לא אהבה שאני הולכת להתנדב וישנה בהתנדבות, אבל היא כן שכנעה אותה ללכת למקומות של נוער בסיכון. היא כאילו בכח רצתה שאני אהיה דפוקה.
היא כמה פעמים נסתה להעיף אותי מהבית והתעקשתי להשאר.
יום אחד לדוגמה חזרתי לבית ועל הקירות כולל הארונות והכלים בתוך הארונות היה רשום השם שלי וצאי החוצה, או חוצפנית לא רוצים לראות אותך בלורד ארטליין והבנתי שהיא היתה בטוחה שאני אדאג למחוק את זה לפני אורחים שאמורים להגיע(מה שבדיאבד עשיתי בשביל שהאורחים ירגישו נעים)
התקופה יחסית נרגעה כשהבנתי שאני פשוט צריכה לשתוק. אבל התחלתי לגמגם אחר כך(במשפחה לא שמו לב, אני עד היום לפעמים מגמגמת)
היא לא רק רעה, היא לפעמים גם טובה, אבל היא אף פעם לא אהבה אותי.
כשהיתי באמת בדיכאון(לא מאובחן) בגיל 15 היא לא נסתה לעזור לי (לעומת הטראומה הלא קיימת שאז היא שיגעה את כל העולם)
עכשיו אני סטודנטית ועובדת ויש לי חברות(לא פתוחה איתם) ויחסית החיים שלי סבבה, אבל עש לי חסכים ולפעמים אני חושבת שאני לומדת את מה שאני לומדת רק בשביל שאמא שלי תהיה מרוצה ושאני אקרא שווה משהו.
אני רק רוצה לציין שאני באמת עובדת טוב ומשקיעה, בעבודה אני אפילו פראירית וכבר ניצלו אותי כשהיתי קטנה (כשעבדתי בגיל קטן כי לא היה לי כסף) וגם עכשיו אני פרייארית ואצל אמא שלי אני תמיד קוץ בגרון שלא מספיק עוזרת ודואגת רק לעצמה.
אני אציין גם שאבא שלי מאובחן עם סכיזופרניה(אני לא בטוחה כבר שזה לא מנפולציה של אמא שלי, רק לאחרונה הבנתי שאני כועסת על אבא שלי רק בגלל שהיא הסיטה אותי נגדו) אחותי גם מאובחנת עם סכיזופרניה, אח שלי מאובחן עם מאניה דפרסיה ואחות אחרת היתה בדיכאון אחרי לידה.
כשהיתי בת 15 המורה שלי רצתה לשלוח אותי לפסיכולוגית והבטחתי לה שעד סוף יב אני אלך, לא קיימתי.
אני רוצה ללכת כבר הרבה זמן אבל לא הלכתי בגלל כסף וזמן.
עכשיו אני מפחדת שהכל יצוף בטיפול ואז אני אתחיל בלאגן ולא אהיה מסוגלת להבליג.
אבל אני כן מרגישה שאני צריכה את זה, לא בגלל שאני לא מצריכה לנהל חיים, אבל אני קצת מסובכת בפנים.
מה אומרים? ללכת? או לחכות כל עוד אני סבבה? או שאני אלך כשאני אעזוב את הבית(כשיהיה לי כסף)
ואז אני לא אגרור עימותים?