אני נערה מאד שמחה-חיצונית. כל החיים במשחק כפול לחייך ולבכות בתוך הלב.
עד שזה מגיע למקומות ממש קיצוניים כמו התאבדויות (יש לי רקע אובדני)
לא יודעת למה אני ככה. כאילו העולם הזה גדול עלי ופשוט אין לי כח לחיות. חש לי חברות, משפחה נפלאה, הכל!
כן יש לי רקע משפחתי קצת מורכב ועבר לא הכי חלק אבל אני מרגישה שזה לא זה. נמאס לי לקום כל יום למלחמות אבל מרגישה מטומטמת כי בעצם במי אני נלחמת...
תעזרו לי. כאן זה אננונימי אז אני יכולה לכתוב את זה ככה. זה נשמע מטופש אבל אני לא נערה מטומטמת, לא רגישה מידי, לא רגשנית, ואני גם יודעת שזה לא טיפש עשרה כי הייתי ככה כבר מהיסודי מגיל 11, אולי אפילו לפני.
אני לא יכולה לתת אמון באף אחד ותקועה עם הכל כמו עצם בגרון. והחיים שלי על בלימה.
זהו בגדול.
מי שיכול להבין מהמכלול הזה מה בעצם מפריע לי שיגיד...\(אני אקבל גם תשובות לא מחמיאות, אפילו אם אתם חושבים שאני על הספקטרום או חולת נפש..)
תודה שקראתם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות