אני מרגישה לבד ומתוסכלת מהמצב שלי, לא רוצה להשלים עם זה ובאלי לשנות, מה דעתכם?

היי
אני עוד מעט בת 20 (4 חודשים)
אני מרגישה שהזמן שלי אוזל כאילו יש לי מכסה שאחריה לא אוכל להינות
אני בת 19, ומרגישה בת 80 בלי חברות בלי חבר בלי אחיות (אני עם ההורים לבד בבית שזה תסכול בפני עצמו), ואני גם מפחדת לעבור את היומולדת שלי לבד. אני רוצה לחגוג אבל אם אני אזמין יבואו?
שמעו, אני חברותית, אני מעניינת, יש לי סטייל ויופי שקיבלתי מתנה מהבורא, כן אני מודעת לעצמי. אבל עם זאת אני חסרת ביטחון עם טראומות ילדות נטישה והורים שהיו אלימים כ הם פרימיטיבים, ומרגישה לא ראויה לאהבה.
ואני מסתכלת על גיל 18,19
לא הייתי בצבא, לא עשיתי שירות
הייתי בדיכאון מהבדידות שאחריי שהייתי בפנימייה רחוקה מהבית (מרצון, היה לי קשה בבית)
חזרתי ופתאום הלבד, כל החברות שלי מהפנימייה גרות בדרום, חלקן המשיכו ללימודים, חלקן עובדות..
ומהעיר שלי אין לי חברות
אז אני כאילו נזכרת בזה ומפוצצת ברגשות אשמה וחרטה
שנתתי לזה לקרות, אבל בעצם לא הצלחתי לשנות, וניסיתי!!
זה לא עזר הייתי בתקופה בין השחורות בחיי

איך להשתנות?
מרגיש לי שאני צריכה להשלים עם המצב כי די זה ככה כבר שנה וחצי, ואני כל הזמן רואה באנסטגרם מבנות בגילי שיוצאות ומבלות ובזמן שאני משווה את עצמי אליהן ואולי לעמים מקבלת מוטיבציה כי באלי גם,
אני נזכרת שאני בעיר בליי חברות, שההורים שלי והמשפחה שלי נוטים להאשים אותי בכל ריב שקורה ולא מסתדרים איתי, אני לא מרגישה אהובה מהם, אז שחברות יאהבו אותי.??
וגם חברות שלי הן לא חברות שהיתי רוצה, באלי כאלה זורמות יותר, כיפיות, שלי שונות ממני כל כך.
מרגיש לי שבהתחלה מתחברים אליי אבל ככל שמכירים אותי פשוט מתרחקים. וגם ככל שמתחברים אליי הלחץ שלי לרצות את מי שמולי גובר, כדי שלא ייתרחק ממני חלילה וזה יוצר לחץ וחוסר אותנטיות ומתח בכל מפגש..
והאמת שהתחלתי לצאת לשיעורי תורה בעיר שלי וראיתי בנות שאני מכירה ממש מפעם, והן הציעו לי לצאת איתן ופשוט נמנעתי כי מי תרצה לצאת עם חבורה של בנות מגובשות כשהיא לא קשורה כזה.. וחץ מזה מרגיש לי שהן מרחמות עליי ובגלל זה קוראות לי לבוא (דימוי עצמי נמוך, צ'אק)
יש שם מישהי בחבורה שהיא נהיתה מקובלת ופעם יצא לי להיות בסיטואציה מביכה מולה והיא מזכירה לי את זה מלא פעמים ויוצאת עם עקיצות מעצבנות זה לא נעים... אפילו שהייתי רוצה שנהיה חברות, אני והחבורה שלה, אני לא יודעת אם הן רוצות להיות חברות שלי.
ויצא שהפסקתי ללכת לשיעור תורה כי הרגשתי בצד... במקום להתרכז בשיעור אני חושבת מה חושבים עליי.
וחוץ מזה אני זוכרת שאבא שלי פעם אמר לאחותי שבת 21, שלבחורה יש תוקף
ואנחנו דתיות (אבא שלי לא, אבל מדובר בפרימיטיבי)
ויש גיל שאמורים להתחתן..
וזה מבאס אותי
כי אני רוצה אפילו מעכשיו להתחיל להשתנות, ניסיתי מלא ללא הצלחה וזה יוצר קצת תסכול.. כנראה שפעלתי לא נכון.
אגב, מאפה להתחיל?
קודם לעצב את האישיות שלי ואז להכיר? או קודם להכיר ואז לעצב? או גם וגם..
ואני כאילו בלחץ שאני לא אתחתן ולא אמצא מישהו טוב ושאני אהיה גם בלי חברות וגם בלי בעל.

די מאסתי

תנו לי עצות
איך לא להיות בלחץ ומתח ממפגשים (גם עם חברות רגילות שלי לאו דווקא חדשות, אנחנו פשוט נפגשות פעם באף פעם)? איך ליזום? אני לא רוצה לתת לעצמי להישאר ככה כי אני באמת עם פוטנציאל אדיר. בכל תחום. אני פשוט מודעת ליכולות שלי אבל לא מממשת אותם כי אני מפחדת מכאב, מדחייה, מכישלון. מרגישה שהמוטיבציה דועכת. כי איושהו עם כל הרצון שלי שקיים בי כבר שנה וחצי, לחברות ולחיי חברה, אני עדיין בבית יושבת מול המחשב ומחפשת עזרה.