מתגעגעת לחיים שהיו ועצובה כל יום שבחרתי בהחלטה המטופשת הזו, איך להיות אופטימית?

בעבר הייתי אדם נורא אופטימי ששאלו אותו המון ״איך את כל הזמן שמחה?״ הייתי תמימה ואמרתי תודה על הכל ואם הייתי בוכה, זה היה רק מאושר. אבל השנה עברתי לפנימייה כי הרגשתי שהחיים שלי רגילים מדי, אני בפנימייה בכפר סבא. בחיים לא הרגשתי ככה לבד. אין יום שלא בכיתי, וכן ניסיתי להכיר חברים, אבל הם לא כמו החברים בעיר שלי וזה קשה לי כמות גדולה של חברים. והבית ספר בכלל. אני לא מדברת, כל השנה לא דיברתי. שאני מנסה לדבר אני נשמעת לא מעניינת ואפילו מוזרה. אף פעם לא עברתי חרם, אבל קראו לי שמנה בעבר אבל זה אף פעם לא הזיז לי, אבל השנה, זה בין הדברים היחידים שחשבתי עליהם. אני רק מרזה ומשמינה מרזה ומשמינה ואני לא נכנסת לחדר אוכל אם אין עוד חברות שבאות לאכול איתי. אני מרגישה פתאתית. אני בוכה להורים שלי בטלפון, משהו שכמעט אף פעם לא הייתי עושה, ושאני חוזרת הביתה בשבתות או חגים הם נותנים לי הרגשה שאני בדיחה, אבא עצבני עליי כי זאת הייתה בחירה שלי ללכת לפנימייה. הוא תמיד היה תפוס עצבני אבל זה פעם ראשונה באמת כאב לי. אמא שלי, במקום להראות לי שהיא כאן איתי כמו בעבר, היום גם מתעצבנת עליי ואני מרגישה רע, אין לי עוד הרגשה לתאר את השנה הזאת. עכשיו שאני בעיר ואני לבד (פיזית ונפשית) אני מרגישה שכולם תוקפנים אליי. מורים, תלמידים, מדריכים, קופאים, חברים, מלצרים, אנשים. אני על כל דבר אומרת סליחה ומרגישה חסרת ביטחון חסרת עמוד שידרה וחלשה. היה לי קראש השנה שזה גם ממש שונה בי כי אני בחיים לא התאהבתי ככה באף אחד. הוא היה בא אליי לחדר בלילה ויושב לי על המיטה ושם עליי את הראש ואומר לי דברים שבחיים לא היה מספר לאף אחת. הוא היה שם עליי את היד בפומבי וכל שניה דואג לשלומי ולא נותן לי להיות עצובה. היו מלא כאלה שחשבו שאנחנו ביחד ואפילו שאלו אותי ובטח גם אותו. אבל אני אמרתי שממש לא אבל בפנים התלהבתי. ואז היה יום אחד שהוא כרגיל בא לחדר שלי בלילה, סיפור ארוך אבל קרה שהוא ישב על המיטה של אחת השותפות שלי והיה כל כך קרוב אליה וצחק איתה ולחש לה. אני לא תיפוס קנאי אבל פשוט התחלתי לבכות בשקט, היה חשוך. אבל שדיברו איתי ודיברתי חזרה כבר הבינו מהקול שלי שאני על סף דמעות. הוא שם את ידיו על פניי וחפר לי שיגיד מה יש לי. אחרי יומיים שלא דיברנו כי היה מביך בינינו, קבענו במגרש ליד הבניין. ישבנו שם על הסבסל ודיברנו. וסיימנו את השיחה ב… ״את ממש לא הטעם שלי״. שוב ושוב ושוב הוא הזכיר לי את זה. לא, לא סיפרתי לו את איך שאני מרגישה. אבל מה שכן סיפרתי לו זה שאני מרגישה פתאתית. פתאתית פתאתית פתאתית שכל השנה הזאת קיבלתי קארמה לא מכוונת וכאפה גדולה לפרצוף. אני פשוט לא אותו בן אדם. אני מתגעגעת לחיים שהיו לי, ואני עצובה כל יום שבחרתי את ההחלטה המטופשת הזאת, פנימייה.

סליחה שחפרתי, למרות שיהיה נחמד להוסיף עוד אבל זה דיכאוני מדי. מה אני יכולה לעשות שלפחות עד סוף שנה אהיה יותר אופטימית?