היי
סיטואציה: אני אוהבת ``ידיד`` שלי כבר שנה, דיברנו על זה אחרי חצי שנה, התנתקנו אחד מהשני כי הוא היה מבולבל, אחרי תקופה הוא פנה אלי ואמר שהתקופה הזאת גרמה לו להבין שגם הוא אוהב. (וגם קודם הוא חשב ככה אבל לא רצה לבלבל אותי לפני שיבין עם עצמו)
ועדיין אהבתי אותו.
דיברנו על לצאת, אבל סיבות טכניות הגיוניות מונעות את זה (הוא במכינה קשוחה מאוד ושנה הבאה בצבא הוא עוד פחות יהיה בעיר. ואנחנו דתיים אז לצאת בלי לראות חתונה באופק זה מורכב)
הבנתי מה שהוא אומר,
ועדיין אהבתי אותו.
נשארנו חברים טובים מאוד. אבל לא בזוגיות. הוא אמר שלא הגיוני לו לצאת איתי עכשיו למרות שהוא אוהב.
ואני...
אני רציתי להאמין לו, כי לדעת שהוא אוהב בחזרה היה מרגיע בי משהו.
ויכולתי להרגיש את זה לפעמים .... את איך שהוא מסיט מבט, נבוך, כשהוא קולט שהוא בוהה בי, או למשל: אני מאוד מרגישה שהוא סומך עלי ומשתף אותי בהרבה. ומדי פעם כשאנחנו מדברים אנחנו מתפרקים, אני משתפת שקשה לי להיות ``חברה הכי טובה שלו`` כשהוא יודע שאני נמשכת אליו ואוהבת אותו והוא עונה שגם לו זה קשה אבל חייב, ואם היקום יוביל אותנו לצאת עוד שנה או שנתיים, נזרום... אבל עכשיו לא. עכשיו אני עמוס מדי גם בלי חברה.
ועם כל זה,
אני לא מצליחה להאמין שהוא אוהב אותי.
חברה טובה שלי אמרה שאם הוא היה אוהב מספיק ובאמת - הוא היה עושה הכל כדי לצאת איתי ולהמשיך איתי את החיים שלו. אבל הוא מוותר בקלות ונשאר במה שנוח לו (הכי נוח זה ידידה טובה ולא זוגיות מחייבת...)
ומנגד - חברים משותפים שלנו אומרים שאני לא מבינה כמה הוא מדבר וחושב עלי. ושהוא אוהב אותי כמוני אם לא יותר.
ואני פתאום קלטתי כמה אני לא מאמינה. הוא נותן לי תחושה שהוא אוהב אותי, אבל שם על עצמו הרבה גדרות כדי להחליש את ההרגשה הזאת, בכוונה, אולי כדי שיהיה לי קל יותר לשחרר ממנו. וההרגשה הזאת, שהאהבה שלי היא חד צדדית, משגעת אותי וגורמת לי להרגיש זולה ומובכת.
דעתכם? דברים שיכולים לעזור לי, או שאני צריכה לשים לב אליהם, וכו? תודה(:
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות