החלטנו לשכור דירה יחד וקשה לי רגשית לעזוב את הבית, איך לצאת מהבית נכון?

אהלן,
בן 24, בזוגיות כבר 6 שנים, והחלטנו עם הבת זוג לשכור ביחד דירה בעיר אחרת , עד עכשיו בעיקר גרנו עם ההורים, המרחק בין הבתים היה 10 דקות הליכה אז היה נוח.

כיף לנו לגור ביחד, ומצאנו כבר דירה והעברנו את כל הדברים, והדירה מהממת ונוחה.
אבל קשה לי רגשית לעזוב את הבית, בבית יש את אמא ואת האווירה שאני עדיין לא יודע איך לייצר במקום אחר...

בעבר שכרנו כבר דירה, אבל שכרנו אותה בגלל ששירתנו רחוק מהבית והיה נוח שתהיה דירה קרובה לבסיס כי היינו ביומיות. כל סופ"ש חזרנו לבתי ההורים ולאט לאט נהייתה תחושה שגם הדירה שאנחנו שוכרים היא קצת מגורים של בסיס שאנחנו חוזרים ממנו לסופשים הביתה.

אני מאוד לא רוצה להגיע למצב שהדירה שאנחנו שוכרים עכשיו גם תרגיש ככה, כי המצב שונה ואנחנו כבר לא בצבא ושוכרים לא כי חייבים אלה כי רוצים. אבל מצד שני אני גם מאוד אוהב את הסופשים שלי בבית עם אמא ואחי הקטן. אבל מרגיש לי שאם כל סופש אחזור לבית של אמא אז הדירה שלי אף פעם לא תרגיש לי "בית" ואני פשוט אחכה כל השבוע שיגיע הסופש ואוכל לחזור "הביתה", מצד שני לשבת כל הסופש בדירה בעיר לא מוכרת כשכל החברים והמשפחה בעיר אחרת נשמע קצת מדכא.

הייתי רוצה לשמוע ניסיון חיים של אחרים איך לצאת מהבית אבל לא לאבד את הקשר הזה... מרגיש לי שזה כמו השלב האחרון של להתבגר ולעזוב את הבית... איך המעבר הזה היה לכם?
איך לדעתכם לנהל את הזמן בכל בית? להגיע לסופשים לאמא? לישון בבית של אמא או לחזור לדירה שלי? איך לגרום לזה שהדירה שלי לא תרגיש "הבסיס" והדירה של אמא "הבית"?
למשל ביום שישי אני אגיע לארוחת שישי, ואני לא יודע אם אני לחזור באותו יום אליי לדירה השכורה, או לישון אצל אמא ובבוקר אחרי ארוחת בוקר משותפת לחזור לדירה השכורה, ככה שגם אהיה בבית הורים עם המשפחה וגם אהיה בדירה "שלי" בסופש... כי מצד אחד אני חד משמעית מעדיף להיות סופשים אצל ההורים, מצד שני מרגיש לי שזה לא הדבר הנכון כי ככה אף פעם לא אוכל להרגיש בבית במקום אחר

אני מניח שזה לא אמור להיות משהו "קל"

וזה לא קשור למערכת היחיסים שלי עם בת זוגתי, אנחנו כבר שנים ביחיד ומאוד כיף לנו ביחד, אבל זה לא גורם לי להפסיק לפחד לעזוב את הבית...