שלום, מאז גיל מאוד צעיר אני רוצה לעזוב את המדינה. אני לא מרגישה שזה המקום בשבילי. מאז ומתמיד התכוננתי, שכנעתי את הוריי ללמוד בבית ספר פרטי אמריקאי למרות שאני ישראלית לגמרי, אני עושה שתי בגרויות, אחת ישראלית והשנייה אמריקאית, אני שומרת על ממוצע גבוה (97) ומתכננת בסיום הצבא (אני רוצה להיות קרבית) לטוס אל קליפורניה וללמוד רפואה בסטנפורד, עם מלגה, ולאחר מכן לשתקע ולהקים שם בית.
בנוסף לזה, אני מתנדבת הרבה, עובדת מגיל ארבע עשרה ומשתתפת בתוכניות אקטואליה ומסגרות למחוננים, אני גם מוסיקאית מחוננת ומופיעה הרבה. כל החיים שלי סובבים סביב החלום הזה.
אני יודעת שזה חלום של המון הורים, אבל לא של שלי. ההורים שלי מאוד ציוניים. הם רוצים שבסיום הצבא אני אלך לעבוד בעסק המשפחתי (כן, אנחנו עשירים), או ללמוד עריכת דין או משהו כזה (כי מי ישמע שאני רוצה להיות רופאה, האסטרולוגית אמרה שזה לא מתאים לי, או משהו כזה.)
אני מנסה להסביר להם שאלו החיים שלי ושהם צריכים להיות גאים בי על ההחלטות שאני מקבלת, אבל הם אומרים שאני רק ילדה. גם את זה אני לא מבינה, מאז היסודי אני ידעתי שאני רוצה להיות רופאה, לעזור לאנשים, ובכלל, תמיד ידעתי שאני לא אגור בארץ. וגם הם. תמיד דיברתי על זה איתם. ועם כל החלטה שלי, כמו ללמוד בבית הספר האמריקאי, הייתי צריכה ללמוד שעות על גבי שעות גם תנ״ך וספרות ישראלית כי הם רצו שאני אעשה בגרות ישראלית. בכל תחום ריציתי אותם, ואני שלמה עם ההחלטה שלי ולא אשנה אותה, אני מתחילה כיתה י והם עדיין לוקחים את זה בצחוק, כיאילו אני ילדה.
מה אני אמורה לומר להם? אני יודעת שבסיום הצבא, בלימודים, לא משנה כמה כסף אני אקבל מהמלגה אני עדיין אצטרך את התמיכה שלהם (ללמוד בסטנפורד זה סיפור יקר), הכלכלית והנפשית יחד, ואני לא אוכל לעשות את זה בלעדיה, אני גם לא רוצה.
איך אני אמורה להסביר להם שהילדה הקטנה שלהם כבר לא ילדה אלא אדם בוגר שמסוגל לקבל החלטות בכוחות עצמו? שאלו החיים שלי ולא שלהם?
אשמח לעצות ולעזרה,
תודה רבה ויום טוב,
שרה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות