מרגישה גרושה בעבודה לראשונה בחיים,מרגישה במירוץ וקשה לי,להילחם או לחפש משהו אחר?

היי אנשים,

אני כותבת את זה חסרת נשימה, מתוסכלת ובעיקר עייפה מהמרתון שבו אני נמצאת.
האתר הזה מגיל צעיר היה נחמה עבורי, נהניתי לייעץ כאן לאנשים ולראות סיטואציות מחיים של אחרים, והפעם אני זו שצריכה את העצות שלכם.

אני בת 19, פטורה משירות צבאי מסיבות בריאותיות שעליהן תכף אפרט וסיימתי תיכון ביוני האחרון. אין לי חברים, כבר שנים שאין..
היה לי מאוד קשה חברתית בבית הספר אפשר לומר שעברתי ממש חרם. הייתי שמנמונת, מופנמת וחנונית, ובעיקר שקופה. לא מעצבנת או קנטרנית, פשוט זו שנוח לא לראות אותה אף פעם. אנשים פיזית היו דורכים עליי בדרך ללחבק מישהוללכת למקום כלשהו בחצר מרוב שהייתי בלתי נראית בשבילם ברמה שהרכזת שכבה לקחה בנות מהכיתה שלי בכיתה י"א והתחננה בפניהן להיות חברות שלי. הן לא הסכימו. כנראה שהמראה שלי והעובדה שלא ממש דיברתי הרתיעה.

התיכון נגמר ואני רזיתי מאוד בדרך לא טובה.
מאז ומתמיד סבלתי מהפרעות אכילה, אבל הבולימיה והאנורקסיה צברו תאוצה והכריעו אותי. לא גייסו אותי לצבא. והבריאות שלי עזבה אותי.
ירדתי המון במשקל. פתאום הרגשתי יפה יותר. אבל זה לא מה שגרם לי להרגיש טוב יותר.
למרות שסיימתי תיכון בתעודת בגרות מלאה כנגד כל הסיכויים הייתי תלמידה טובה אבל בקושי הגעתי כי לא יכולתי להכיל את הבדידות שהרגשתי שם, עדיין מרגישה כמו כלום ושום דבר.

מגיל 15 אני עובדת למחייתי ומפרנסת את עצמי, אז עצלנית אני לא. זה בערך הדבר היחידי הטוב שאפשר לומר עליי.
במה לא עבדתי? מארחת, מנהלת מסעדה, מוקד שירות טלפוני, מזכירה, בכל העבודות העריכו אותי והייתי טובה.
הייתי חוזרת הביתה אחרי 12 שעות עבודה. היו המון פעמים שהייתי מסיימת חודש אחרי שעבדתי 300 שעות כולל ימי שישי, שבת, חגים.
אני אמנם גרה אצל ההורים, אבל חוץ מלומר לי כמה אני לא טובה בכלום הם לא מקדמים אותי במשהו נוסף. אני קונה לעצמי אוכל, בגדים ודואגת לי לכל מה שאני צריכה. אפילו נרשמתי ללימודים באוניברסיטה ואני עתידה להתחיל בסוף 2024.

ובינתיים, התקבלתי לעבודה במוקד טלפוני של בנק ידוע.
אני נמצאת בקורס הכשרה כבר חודשיים בשכר ומרגישה שאני כזאת גרועה. בחיים לא הרגשתי ככה בשום מקום.
העבודה עצמה ממש לא קלה, אין הפסקות ומדובר בשיחה אחרי שיחה של לקוחות מתוסכלים, אבל כולם חוץ ממני אלופים ומתקתקים שיחות ועוד רגע כבר יוצאים לעבודה עצמאית, ורק אני איטית ולא מבינה כלום. נשארת שעתיים כל יום אחרי כולם כי אני באמת משתדלת וצריכה כסף אבל מרגישה שזה פשוט לא הולך.
דיברו איתי על קורס נוסף במידה והמצב לא ישתנה, אבל אני חושבת שאם זה הולך ככה זה כנראה לא אמור להיות שלי.
אני מרגישה שכל האנשים בעבודה מסתכלים עליי מוזר כי אני שואלת שאלות מקצועיות שכולם יודעים עליהן את התשובה, אני תמיד מאחור, תמיד לא בקצב. זה קשה, במיוחד לאור העובדה שההורים שלי מרוצים ממני בפעם הראשונה בחיים הלכו וסיפרו לכל העולם שאני עובדת בבנק.. ואני בכלל מפחדת שיפטרו אותי, כי אז כל הבועה תתפוצץ והם שוב יחזרו להוציא עליי קיטור.

אני מרגישה שאני במירוץ והרגליים כואבות כבר מהמאמץ והלב כואב מתחושת ההשפלה של להרגיש לא שייכת לשום מקום אף פעם.
כמה אפשר להילחם על מקום? כמה אפשר לקרוע את עצמי בעבודה ועדיין לא לראות תוצאות? כמה אפשר לשמוע רק ביקורת עלייך בבית? ולמה הבדידות כל כך שורפת?

אשמח לעצות לגבי איך אוכל להרגיש טוב יותר. האם לדעתכם כדאי לחפש מקום עבודה אחר או להילחם?
אני רוצה לפעול למען שגרה טובה יותר וחיים בריאים יותר עבורי, ואני אקח לתשומת לבי כל עצה שתכתבו בנושא.

תודה רבה מראש, מעריכה אתכם.