כשאני מצטלמת אני יוצאת טוב (עם אפקטים כמובן..), במציאות אני כל כך מכוערת.
אני "מכוערת", בת 16, כיתה י'.
כשאני עם חברות, לפעמים הן יורדות עליי בצחוק על איך שאני נראית, אני צוחקת איתן.
הרי כל זה בצחוק לא??
כל זה גרם לי להתחיל להסתכל על עצמי במראה יותר מאשר בדרך כלל. שמה לב לפרטים הקטנים שבי..
ברצינות, לא ראיתי בן אדם מכוער יותר ממני.
לרוב החברות שלי כבר יש חבר, האחרות פשוט עם ביטחון עצמי מאוד גבוהה, והן מראות שהן לא צריכות אחד כזה.
אני יודעת שאני לא צריכה למהר עכשיו עם חבר.. כל החיים עוד לפניי..
אבל המראה שלי, כל כך כל כך מוריד לי. הוא נותן לי הרגשה שלא תיהיה לי אהבה בחיים.
"אהבה לא תלויה בחיצוניות, אלא באופי של האדם" - תחסכו ממני.
כולם, כולם מעדיפים נשים יפות, והאופי אך ורק מוסיף להן. לא יותר מזה.
הבעיה היא, שאני לא יפה, וגם האופי שלי לא כזה טוב.
גם כשאני וחברות שלי יוצאות עם כמה מהשכבה, אני כמעט תמיד בצד, במיוחד בגלל שאני נורא מתביישת.
יש פעמים שאלו רק אנחנו, ואולי שתיים שלוש ילדים שאני לא מכירה, אז אני פחות מתביישת, אבל גם זה תלוי. לפעמים, כשאני יוצאת איתן אנחנו פוגשות בן אחד שאני דלוקה עליו ממש... וכשהוא באזור אני מסמיקה ממש! ומחייכת כמו מטומטמת וגם קצת מתלהבת..
אבל אני יודעת שאף פעם לא יקרה בינינו כלום. אני מוזרה - הוא נורמלי.
הוא יפה - אני מכוערת.
יש פשוט הבדלים משמעותיים וענקיים בינינו. אבל מותר לי לחלום כן?
חברות שלי אפילו אומרות לי לשכוח מזה..
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות