התאווה לזריעת הרס, נקמה, וחורבן כבר נמצאת עמוק בתוכי

אהלן.
אפתח במספר פרטים..
אני אישיות מופנמת, לא מנסה להרשים אף אחד, מכירה בחסרונות וביתרונות שלי - הערכה עצמית לגיטימית בסך הכל.
השנה היו כמה משברים עם חבריי, ועם משפחתי שגרמו לי לחשוב מחדש.
עד לפני חודשיים, הייתי כספת.
חבריי סיפרו לי על בעיותיהם, ואני עזרתי להם, כמו שכל חברה תומכת היתה עושה.
הם לא ידעו על הבעיות אחד של השני, והמצב היה יחסית מסובך. אף אחד לא ממש העריך אותי, לא ידע מה עשיתי.
חברתי הטובה ביותר תמיד הטיפה לי על כך שאני לא עושה שום דבר בחיי היומיום, ושום דבר בשביל עצמי.
לפני חודשיים, היא סיפרה לי מה אחרים חושבים עלי...
רכילויות, שקרים, וחוסר כבוד טוטאלי.
אציין שהיא עברה בזמנו התמוטטות נפשית, פגיעה עצמית, והיא הרגישה שיש לה ניסיון כה רב בחיים, עקב הטיפולים הפסיכולוגיים שהיא עברה וכל המשברים שלה, שכמובן טופלו.
חוסר ההערכה שלה כלפיי עצבן אותי, שכן אני דיווחתי על כל מה שאירע, ותמכתי בה כשהיא נפלה.
היא מצידה פשוט הטיחה בי עלבונות והטפות מכל כיוון, וניסתה להוכיח לי עד כמה קטנה אני, דבר שלדעתי היה חסר טעם - כל אדם יודע את מקומו בעולם גם ללא עזרה של אחרים.
בכל מקרה, אני למדתי לא להתייחס לכל הדעות הקטנוניות של הסובבים אותי, מילים לא משפיעות עליי בקלות.
20 דקות של הטפה ועלבונות לא נגעו בי.
לא חשתי בושה, זעם, או יגון.
זה שיעשע אותי.
מדי פעם לפעם אפילו גיכחתי, ופשוט נהניתי לראות את התסכול שלה, שבוטא בחוסר ההצלחה שלה לזעזע ולהכשיל אותי. הצבתי לה שאלות מכשילות, ובשלב מסוים הפכתי את הקערה על פיה.
זה הסב לי סיפוק מסוים, לראות את הזעם שלה... להראות לה שהיא נכשלה.
לאחר השיחה הזאת, התחלתי... לשחק כל מיני משחקים פסיכולוגיים, עם חבריי מכריי ואף עם משפחתי. הסיפוק הזה... סוג מעוות של סדיזם, זה היה כל כך נהדר.
התחלתי להקשיב פחות לווידוים של חברי, ולאט לאט להחליק אל תוך העולם המעוות והיפייפיה הזה. חלקכם אולי לא יבינו מהם המשחקים הפסיכולוגיים האלו, אני רק אומר שהכל טמון בצורת ההתנהגות והדיבור.
דיברתי עם מספר אנשים שעזרו לי להבין את העוצמה והכוח שטמונים במשחקים האלו, את ההרס שהם עלולים לגרום.
אבל התאווה לזריעת הרס, נקמה, וחורבן כבר נמצאת עמוק בתוכי.
היא גדלה, והחשש שלי שיבוא יום ואני אאבד שליטה, שאני כבר אהיה בנקודה שאני לא אוכל לצאת ממנה.
לפעמים זה מערער אותי, וגורם לי,לחשוב פעמיים לפני כל צעד, ולפעמים פשוט אי אפשר לעצור.


לכל המתחכמים שביננו, פסיכולוג / פסיכיאטר - לא ברירת המחדל.
אני ככל הנראה לא אשתף איתם פעולה, ובכל אופן הדרך שבה השיחות שלנו יתפתחו היא, ובכן, לא צפויה.
אני בכיוון של דרך פחות פולשנית, תרפיה עצמית ודברים מהסוג הזה.
אם אין פתרון סביר, תחשיבו את זה בתור פריקה מסוימת...
אני מודה לכם שהקדשתם את זמנכם, המשך יום טוב.