היי ושבת שלום לכולם,
אני חיילת כבר שנה ומשררת באיו"ש. (תכף אסביר למה חשוב שתדעו).
יש לי חבר קבוע כבר מזה חצי שנה ואני אוהבת אותו מאוד.
מי שמכיר פחות או יותר את המסגרת הצבאית והזכויות שמגיעות לחיילים יודע שהמצב על הפנים.
אתמול הייתי צריכה לנסוע מהשטחים עד צריפין עם כאבי בטן לא מוסברים לבצע בדיקה אצל רופאת נשים. התוצאה יצאה חיובית ואני בשבוע שביעי פלוס מינוס.
פניתי למהו"ת (מרכז התמודדות ותמיכה) כדי לקבל את הטיפול כמה שיותר מהר ולבצע את הניתוח כמה שיותר מהר כי אני לא יכולה לסבול יותר.
ביום שני אני נוסעת חזרה לצריפין לבצע בדיקות דם, וביום רביעי יש לי וועדה עם שני רופאים ועובדת סוציאלית אם אני יכולה להפיל או לא, סביר להניח שכן כי אני לא נשואה.
כל זה שוב מצריך טרטור ממקום למקום.
עכשיו מי שהייתה במצב הרגיש הזה בטח מבינה שהטרטורים האלה הם עוד נטל, לא מספיק רק הקשיים הפיזיים, אני כל הזמן במחשבות ובוכה.
זה משהו שבחיים לא היה לי ולא אוכל להגדיר. רגש חדש לא מוסבר.
אני כנראה יעבור ניתוח. כי לקחת כדורים כבר מאוחר מדי.
ואני לא רוצה לספר לאמא שלי עם כל הכאב שבדבר. אני לא יודעת איך היא תקבל את זה. כנ"ל לגבי אבא.
הרופאה והאנשים ממהו"ת אמרה לי שחשוב שאני אדבר עם אנשים במצב שאני נמצאת בו. שחברות יהיו סביבי בתקופה הזאת ובמיוחד בניתוח. אבל אני לא יודעת איך אוכל לבקש מהן דבר כזה גם הן נמצאות בצבא. אני מפחדת להתמודד עם כל זה לבד. אני לא רוצה שהבן זוג שלי יהיה מעורב בכל הסיפור הזה למרות שהוא ממש דואג ומתעקש. לא רוצה שיסבול. החוויה לא נעימה בשביל שנינו.
קודם כל איזה כדורים לקחת לשיכוך הכאבים? מותר אדוויל, דקסמול וכ'ו?
ואני באמת לא יודעת מה להגיד לאימא / למפקד?
אני אהיה שבוע בבית אחרי הניתוח.
וגם לגבי השבוע הזה (בדיקות דם, וועדה רפואית) סביר להניח שלא אחזור לבסיס.
אפשר רעיונות? משהו אחר להמציא? כואב לי לשקר אבל אני לא יכולה להגיד לאף אחד לא לאמא לא לאבא במיוחד לא לאנשים בצבא כי זה בסיס קטן ודברים גולשים מפה לאוזן.
אני לא יכולה להגיד להם שאני בבית חולים כי הם בטוח יבואו לבקר אותי.
מה אני עושה? איך אני שורדת את זה לבד?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות