היי .
אז ככה.. היה לי ידיד טוב בתקופת החטיבה והוא אהב אותי, וביקש הזדמנות, אז נתתי לו, הוא באמת אחד האנשים המדהימים שפגשתי בחיים שלי (אגב הוא גדול ממני בשנתיים, אני הייתי 14 הוא היה קרוב ל16)
מעבר למראה החיצוני שלו, ולחכמה, יכולתי לסמוך עליו, לדעת שהוא תמיד איתי, משהו שאני לא רגילה אליו....לקח לי זמן עד שפיתחתי אליו אמון אבל זה קרה...
הוא עזב את הארץ, נפרדנו כמו שצריך, אבל לא יכולתי לשמור אתו על קשר אז החלפתי מספר וזה היה לפני שהתחלתי תיכון וככה...לא שמעתי ממנו מאז, למרות שהוא רצה שנשמור על קשר עד שהוא יחזור בשביל צבא..
כאן הבעיה מתחילה...בתיכון הפכתי להיות יותר נשית, יותר חברים, יותר יציאות אבל אני לא מוציאה אותו מהראש שלי.
באמת חשבתי שהוא התפנית בחיים שלי ובזכותו אני אוכל להיפתח יותר, אבל להפך, אני לא נפתחת, בחורים לא מעניינים אותי, לא משנה כמה מתחילים איתי, אף אחד לא מגיע לרמה הזאת. כשהוא עזב, הרגשתי שהוא סוג של פגע בי, אכזב אותי, למרות שזה ממש לא ככה, זאת לא הייתה הכוונה שלו זה בן, הוא לא פוגע באנשים, הוא מושלם.
אף אחד לא ידע עליו עד השנה שסיפרתי את זה לידיד שלי והוא אמר לי ש"מצאתי את האחד לפני שהתנסיתי, ושהגורל יפגיש בינינו שוב" או משהו כזה, וזה לא נכון, אתם חושבים שזה נכון?
אני פשוט...לא נותנת יותר הזדמנויות, זה משגע אותי, אף אחד לא גורם לי לחייך באמת מתוך כוונה, נו אוף רק השבוע התחילו אתי 3 פעמים, לפני שבועיים גיליתי שמישהו שאני מכירה דלוק עלי כזה...וזה לא מזיז לי בכלל בכלל
לפעמים חברה שלי אומרת שאני אפסיק להיות כזאת קרה אבל היא לא יודעת את הסיפור שלי.
נו ,אם בן ,הבחור הכי מושלם שקיים אכזב אותי ,אז למה שמישהו פשוט שלא מכיר אותי (כמו שבן הכיר אותי) ולא אוהב אותי ורק ראה את מי שנהייתי בחיצוניות לא יאכזב אותי?
לא יודעת איך להוציא אותו מהראש שלי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות