ביום העצמאות הכבאים הפכו לאנשים שאני ישנא כל החיים שלי!

הכותרת אולי עצבנה אתכם ואתם חושבים שאני חולה נפש, אגואיסט מזדיין ואיך אני מעיז להגיד את זה על כבאים שמסכנים את החיים שלהם בשבילי וכל מיני דברים כאלה. אני התנדבתי שם והייתה לי הערכה מאוד גבוהה לכבאים, אבל קרה משהו ששינה לגמרי את היחס שלי אליהם. אין לי בעיה לחשוף את עצמי, אבל אני חושש לספר למישהו שמכיר אותי כי לא יצליחו להבין אותי או לייעץ לי מה לעשות, אז אני יספר עכשיו למי שלא מכיר אותי כדי שאני אשמע מה באמת הדעה שלכם.
בתחילת השנה, התחלתי להתנדב בתחנת כיבוי אש. אני אהבתי להיות שם. אהבתי את האימונים, הכרתי עוד מתנדבים ועברתי את הקורס של הצופי אש והחלטתי להמשיך את ההתנדבות מעבר למסגרת של 60 שעות. אבל ביום העצמאות הצטערתי שעשיתי את זה.
המדריך שלי שאל אותי אם אני רוצה לאבטח בקרקס מדראנו ביום העצמאות והסכמתי. המשמרת שלי נגמרה, והייתי בדרך חזרה לתחנה עם שני הכבאים שהיו איתי, אבל הייתה שריפת בית והיינו צריכים להגיע לשם. כשהגענו אחד הכבאים אמר לי ללבוש את הציוד תקיפה. אני לבשתי את המכנסיים, והכבאי השני ביקש ממני להעביר לו את המכנס (היו שניים מוכנים עם המגפיים מחוברים אליהם) העברתי לו אותם והמגפיים נפלו מהם, והכבאי אמר שהם לא שלו והתחיל לצעוק עליי ובסוף הוא הגיע למסקנה שאני לובש את המכנסיים שלו. הוא צרח עליי כמו משוגע שאני יוריד את המכנסיים ותוך כדי הוא תפס אותם ונדנד אותי קדימה ואחורה עד שנפלתי ואז הוא פשוט משך אותם חזק ושרט אותי ברגל. הוא היה צריך לחזור לכבאית כמה פעמים ובכל פעם הוא צעק עליי ודחף אותי לקצה של הכבאית וכשהכבאי השני התקרב הוא הלך. אחרי האירוע אני רעדתי מעצבים. המחשבות היחידות שהיו לי בראש זה להרוג את הכבאי לאט, לנשוך ולקרוע את הגרון שלו ולאכול אותו מול העיניים שלו, לפתוח לו את הבטן ולהוציא את האיברים שלו אחד אחד כשהוא עוד חי. הדבר היחיד שרציתי זה שהכבאי ימות לא משנה מה יהיו ההשלכות. אמרתי את זה למדריך והוא ניסה להצדיק את הכבאי בכל דרך. הוא אמר שאני הייתי אדיש ולקח לי הרבה זמן להוריד את המכנסיים (לא יכולתי כי הכבאי לא הפסיק למשוך ולדחוף אותי), ושאני רגיש מדי והוא התחיל להגיד שהוא היה כמוני (יש לי חרדה חברתית שרק החמירה עם הזמן. אני יודע שהוא משקר וגם אם לא המצב שלי הרבה יותר גרוע, כי הגעתי למצב שאני שותה כדורים שקיבלתי מפסיכיאטר). הבנתי שזה לא יעזור לי לדבר איתו אז החלטתי לטפל בזה בעצמי. הגעתי לכמה משמרות אבל לא כדי להתנדב, הגעתי כדי לחפש את הכבאי ההוא ולהתעמת איתו אבל הוא לא היה שם (הייתה לי סכין יפנית שהחבאתי במכנס, אז אפשר להגיד שהיה לו מזל). התייאשתי וניסיתי לדבר עוד פעם עם המדריך, אמרתי לו שמה שהכבאי ההוא עשה זה עבירה פלילית, אבל הוא אמר לי שההתנדבות המבצעית לא מתאימה לי והציב לי אולטימטום: או לעבור להתנדבות המנהלית (להיות במשרד ולקבל טלפונים) או לעזוב, אז עזבתי.
היום סיפרתי על זה לאמא שלי, והיא אמרה לי שאם הייתי אומר את זה קודם, יכולתי לפנות למשטרה אבל עכשיו מאוחר מדי. לא קיבלתי את זה וניסיתי לשכנע אותה מה כדאי לי לעשות. היא אמרה לי שידיד שלה הוא מפקד בתחנה שהתנדבתי בה ואפשר לדבר איתו, אבל זה משהו שצריך לדבר פני מול פנים וזה לא יהיה פשוט. אני הבנתי ברגע הזה שהיא עדיין חושבת שזה לא יעזור אז החלטתי לפרסם את כל זה ולקבל עצות