החיים בבית הפכו לגיהנום מתמשך

אז ככה- כל החיים היו לי יחסים נהדרים עם ההורים מכל בחינה.
לפני שנתיים הכרתי את בן הזוג שלי (כרגע ארוס) ומאז החיים שלי הפכו לגיהנום. ההורים שלי מסרבים לקבל אותו, הם מסוג האנשים שיסתדרו רק עם ערס שישב איתם על סיגריה וידבר איתם על ריאליטי. בן זוגי הוא בכלל סטודנט מצטיין להנדסה ורחוק מהטייפ קאסט שלהם שנות אור.

כרגע אני ובן זוגי לא גרים ביחד, התכנון הוא לעבור לגור ביחד כאשר הוא ימצא עבודה- מכיוון שלחיות רק מהמשכורת שלי זה לא אפשרי מסיבות מובנות. אנחנו מחפשים עבורו רק עבודה רצינית שניתן להסתמך עליה לאורך זמן- וזה לא פשוט ולוקח זמן, לכן אנחנו גרים בנפרד בנתיים ונפגשים בסופי שבוע ולפעמים גם בין לבין- אצלו בבית.

עד כאן ההקדמה. מכיוון שההורים שלי לא מקבלים את בן הזוג שלי, חיי בבית נהפכו לגיהנום. הוריי מנצלים כל הזדמנות לרדת על בן הזוג שלי, למצוא בו חסרונות בכוח, "לחפש" אותו בקטנות, ואז כמובן הם עוברים גם אליי- הם משפילים אותי ללא הפסקה, מטילים עליי כל מיני איסורים (שבן הזוג לא ייכנס הביתה למשל. זו הסיבה שאנחנו נמצאים רק אצל המשפחה שלו). מקללים אותי המון,צורחים עליי בלי סיבה ממשית, באים אליי בטענות שאני לא אוכלת איתם ויושבת איתם בסלון (אחרי יום שלם של השפלות הם מצפים שאשב לאכול איתם ארוחת ערב ולראות טלוויזיה).
אני רוח רפאים בבית, כל זמן שאני בבית אני לא יוצאת מהחדר, קשה לי, יש לי הרגשה שלבן הזוג שלי ולחברים שלי כבר נמאס לשמוע את התלונות שלי והמרמור שלי מהורים. (אגב בן זוגי לא יודע שלא מקבלים אותו, אני מתרצת את הריבים ואת הפרצופים שהם עושים לו כי "ככה האופי שלהם")

קשה לי, אני מרגישה שגדלתי כמו מלכה כי תמיד הייתי בת טובה והתנהגתי כמו שציפו ממני, ועכשיו שמשהו קצת לא נראה להם פשוט "נזרקתי" לאשפתות. אני מאוכזבת, ניסיתי לדבר איתם המון (להערכתי מאה פעמים בשנה האחרונה- ובכל השיטות שתחשבו עליהם) אבל זה לא עזר, לוקח להם חצי דקה לקבל את העצבים ולהתחיל לצעוק כמו משוגעים (הם לא מכירים דרך אחרת להתבטא), הם גם לא מוכנים לשמוע על ללכת לעזרה מקצועית, הם טוענים שהבעיה אצלי ואצל בן זוגי.

בנוסף, בגלל שבן זוגי מתנהג בצורה מופנמת לידם, וקצת קשה לו להיפתח ולדבר המון, הם החליטו שהוא חולה במחלת נפש ולוקח כדורים, והוא וכל משפחתו מסתירים זאת ממני. בנוסף אמא שלי החליטה שהמשפחה שלו כישפה אותי. שתבינו עם מי יש לי עסק....

לפעמים אני בטוחה שמישהו אחר במקומי היה אורז תיק והולך לישון ברחוב... מלא פעמים חשבתי לגור אצל משפחתו של חבר שלי, הם אוהבים אותי ומקבלים אותי, אבל אני לא רוצה להעיק עליהם כי אני במילא מבלה אצלם 3 ימים מלאים בשבוע, ואני מפחדת שפתאום יימאס להם (בכל זאת, עוד בן אדם בבית) ואז גם עם שלושת הימים האלה פתאום תיהיה בעיה.

בבקשה, תנו לי עצות, אני סובלת פה!!!!!!! (מעבר דירה יתבצע מיד כשיתאפשר כלכלית, אך בנתיים יש לי עוד כמה חודשים בערך להיות פה ואני פשוט לא יודעת איך...!!!)

מצטער שהכתיבה מבולבלת, בדרך כלל ההתנסחות שלי טובה אבל אני ממש בסערת רגשות.