אין לי מושג אפילו מה אני מחפש כשאני שואל כאן.
כבר זמן מה שמצבי מתדרדר באופן מודע ומכוון. אני בן 24 התחלתי כרגע ללמוד באוניברסיטה, אך איכשהו החלטתי לא ליצור קשרים חברתיים. אני מסוגל להיות אדם חברותי ומצחיק ותמיד הייתי - אני לא חושב שיש לי סוג של חרדה חברתית רגילה - פשוט איבדתי כל עניין בזולת ובעצמי.
אני מדבר עם אנשים ואני פשוט מרגיש כלום. בחודש האחרון גם התחלתי לנתק ולהפסיק לדבר עם כל חבריי הקודמים. אין ואף פעם לא היה לי על מה לדבר תמיד הייתי מקשיב ומתעניין אבל גם זה כבר איני מסוגל לעשות יותר.
לפני שנה ניסיתי והייתה לי חברה אחת רצינית שנפרדתי ממנה אחרי 3 חודשים, למרות שהיא לא הבינה ולא לגמרי הייתה מודעת לכוונתי למה עשיתי זאת, כי אני מאמין שהיא או כל אחת אחרת לא מסוגלת להיות מאושרת איתי. לכן גם איני מחפש מישהי, למרות שאני רוצה ולמרות שכל כולי מתייסר יום יום על זה ועליה. (אני מתאמן באופן קבוע כבר מעל לשנתיים ונראה טוב אז הבעיות של הדימוי עצמי פחתו משמעותית - אז זו לא הסיבה - למקרה שתחשבו כך. עם זאת מפתיע אותי שאני מתמיד בכך. לא ברור לי למה.)
איני חושב שאני בדיכאון, זה פשוט מי שאני וזה הוביל אותי למיקום בו אני נמצא כרגע.
חשבתי שאני מסוגל להתמודד עם זה אבל בפועל אני לא ואני מרגיש שאני נשבר. העומס בלימודים מטורף, הנדסת חשמל, כיוון שאני לא מדבר עם אף אחד אני לא מצליח ורק נכשל. הבדידות מעיקה עליי עקב הניתוק מבית ומכל קשר חיצוני אמיתי. למרות זאת, בינתיים, אין לי כוונות או רצון לשנות זאת.
בנוסף, אני דתל"ש אז איני מאמין יותר שיש תכלית לקיומי ורוב הזמן מהרהר בקירוב הקץ במקום להמשיך לסבול.כנראה שהייתי עושה זאת אם לא הייתה לי משפחה בחיים שזה וודאי היה מצער ושובר אותם. אני הרי מבזבז את כל מהות הקיום ומלא בוז כלפיי עצמי אז למה לעזאזל מגיע לי להמשיך לחיות?
האמת אני אפילו לא מאמין שיש מישהו שקרא את הכל. כנראה שחיפשתי מקום "ציבורי" להשתפך בו.שעוד עיניים חוץ משלי יראו את מה שאני כותב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות