איך להתמודד עם הריקנות? לא מצליחה להתגבר ולא מאמינה באף אחד ובשום דבר

שלום לכולם,
אני רוצה לשתף אתכם במשהו שמפריע לי מאוד בזמן האחרון.. הדברים יכתבו מתוך כתיבה אינסטינקטיבית...בבקשה תקראו עד הסוף ותהיו סבלניים. אני במצב נפשי לא טוב עכשיו, אז אודה אם לא תשפטו ותנסו לעזור.
אולי חלק זוכרים, ואולי לא, אבל רשמתי כאן לפני כמה שבועות בנוגע לבחור שיצאתי איתו ואחרי שזה נגמר התברר לי שהוא בגד בי עם האקסית שלו. האקסית יצרה איתי קשר ואיכשהו נשאבתי לתוך הסיפור שלהם, למרות שלא רציתי ונהיה לי רע יותר.
הקשר עם הבחור נגמר לפני כמה שבועות ודיברנו גם אחרי שנגמר, אבל הוא פגע בי וגם דיבר לא יפה. למרות זאת, אני לא מצליחה להתקדם ולעבור הלאה מזה. גם הבגידה, גם הקשר איתו ועם האקסית שלו שנגרר לאחר הפרידה עשה לי ממש רע.
מאוד קשה לי לסמוך על אנשים גם ככה וזה שהוא בגד ושיקר לי לא עזר (אגב, זאת לא הייתה בגידה חד פעמית. הוא היה איתה בקשר כמה פעמים במהלך הקשר איתי).
אני יודעת שהוא לא טוב בשבילי מכל מיני בחינות ולא אחד כזה שכדאי להתחתן איתו אבל היה לי ממש כיף איתו. הבנתי שהקשר נגמר וגם לא יהיה סיכוי לקשר בעתיד (גם כי בגד וגם בגלל שכבר אי אפשר לחזור אחורה אחרי מה שקרה).
מאיזשהי סיבה, קשה לי לשחרר.
הייתי רוצה לא להכיר אותו בכלל, לא לדעת עליו או לפחות לא לדעת שבגד בדיעבד, כי הקשר איתו נגמר עוד לפני שידעתי שבגד. זה רק עשה לי רע להיכנס לכל הסיפור שלהם.
חוצמזה, או בעקבות המקרה הזה, אני מרגישה ריקנות. אני מפחדת שלא אמצא מישהו כמוהו (למרות מה שרשמתי יש בו תכונות שהערכתי).
אני פשוט לא מצליחה לשחרר מזה. ברור לי מבחינה שכלית שהוא לא טוב לי, ושלא יקרה איתו כלום אף פעם, אבל אני ממשיכה לטחון את הנושא עם עצמי. לחשוב שכל הקשר הזה איתו היה שקר.
כבר שבועיים שאני לא יוצאת כמעט מהבית, לא נהנית משום דבר ובוכה מלא. על זה ששיקרו לי, על זה שחשבתי שהנה- מצאתי מישהו שלא משקר (הוא תמיד היה אומר שצריך אמון ושזה הכי חשוב במערכת יחסים ובלה בלה בלה), וגם על זה שיצאתי סתומה. כאילו- איך לא ראיתי? איך אפשר להיות עיוורים כל כך? אני כועסת על עצמי שנתתי שירמו אותי ככה.
במהלך הקשר תמיד אמרתי לעצמי- "טוב, נראה מה יהיה", "אי אפשר לדעת", "אנחנו רק בודקים בינתיים, דברים עוד יכולים להשתנות". ברור לי שזה איזשהו מנגנון הגנה, אבל אמרתי כל הדברים האלה כי פחדתי להיפגע. כ"כ פחדתי להיפגע ממנו...והנה- מה שפחדתי ממנו כ"כ קרה.
חוצמזה אני מפחדת שלא אמצא אהבה. אני יודעת כמה זה קשה. זה לא בעיה לצאת לדייט אחד או שתיים, זה בעיה למצוא מישהו שהוא גם חבר טוב, גא אפשר לסמוך עליו בתור בנאדם וגם וגם וגם....
אני מרגישה שאין בי אמונה יותר. לא מבחינת דת. אני מאמינה באלוהים, אבל לא כמו שפעם האמנתי. הייתי מאמינה שדברים קורים מסיבה מסוימת, שאין צירוף מקרים והכל מיועד למען מטרה מסוימת. הייתי מאמינה בדברים קטנים שנתנו לי, ככל הנראה, כוח להמשיך. הייתי חזקה. היום אני מוצאת את עצמי לא מאמינה בדרברים הקטנים (שאני יודעת שהם חשובים). יש מצב שכל הקטע עם הבחור רק חידד לי את התחושה הזו ושזה היה עוד לפניו.
בלי אמונה- אין כוח להמשיך. אין שביל שמוביל אותי ומשהו שמחזק. נהייתי צינית (לפעמים בצחוק, אבל בכל צחוק יש אמת). אני לא אוהבת את זה בעצמי ואני לא יודעת איך לשנות את זה. מרגישה שהנסיבות גרמו לי להסתכל אחרת על העולם, לא להאמין בכלום ולהיות צינית. אני לא רוצה להיות מהאנשים הממורמרים האלה שלא מאמינים בכלום...
אני מרגישה שאני מתפרקת ולא יודעת איך לחזור לעצמי.
הגעתי למסקנה שפשוט לא שווה להיפגע בגלל אהבה (או מה שחושבים שזה אהבה).
אני הולכת ברחוב ומרגישה ריקנות, אין לי במה להיאחז וכלום לא ממלא אותי.
אני לומדת, אני עושה הרבה ספורט, אבל עדיין החור שם, הכאב הזה לא מרפה.
אני יודעת שתגידו שהזמן עושה את שלו, אבל אני מרגישה שהבחור הזה הרס אותי ואת מה שהייתי לפני שהכרתי אותו. כל הקשר והמסביב הזה השפיע עליי מאוד.
איך יוצאים מזה? איך ממלאים את החור?
מרגישה מיואשת... אני רוצה לחזור למי שהייתי לפני שהכרתי אותו.
תודה מראש :)