שוקל לשים קץ לחיי אני חושש, אך לא עוד - אעשה זאת ברגע שאשיג את כדורי השינה/הרגעה

כבר ארבע שנים שאני מטפח לעצמי חזון פורה, בונה את עצמי ועושה הכל בכדי לקדם את אותו חזון אך נתקל בקושי אחד שמרסק אותי כל פעם מחדש.
כבר חודש שאני לא עובד, עזבתי את העבודה בבנק הארור והנצלן אחרי שנה וחצי בעקבות רצון להתקדם וחוסר מיצוי עצמי, יחד עם סיום התואר שקרב ובא וצבירת תעודות כאלו ואחרות.
כל כך הרבה ראיונות עבודה למשרות נוצצות, ייעוץ פנסיוני, ניהול סיכונים, יועץ אשראי, יועץ השקעות, בנקאות מסחרית ועוד אך לא צלחתי אף לא אחד מהם, מסתבר כי מלבד השכלה ורזומה נדרשת גם התערבות חיצונית, אותה התערבות נקראת בסלנג, קומבינה.
אני גר באזור שלא מציע שלל מקומות עבודה שיכולים לשרת את האינטרסים שלי ולעבור למרכז ישבש את התוכניות שלי הרי שאני צריך לחסוך כלמעלה ממאה אש"ח עבור תואר שני.
אני מתחיל לאבד את זה, היו לי ראיונות איכותיים, פוריים, כל המחמאות והציונים לשבח אליהם זכיתי אך לשווא. אבא שלי לא חבר דיקרטוריון, סמנכ"ל, מנכ"ל או בעלים בחברה ציבורית שנסחרת במדד וכמצטייר, אאלץ לצאת לפנסיה כעוד שכיר מן המניין שלא מיצה את הפוטנציאל שבו.
כולי טעון כלפי אותם מראיינים, אותם מועמדים מקושרים, בדר"כ בוגרי המכללה למנהל או המרכז הבינתחומי בהרצליה, חבורה של אפסים, אני לקראת סיום תואר באוניברסיטה, מקום ללא פשרות להבדיל מאותן מכללות בזויות.
ארבע שנים שאני ישן פחות משש שעות בלילה ומפצח כל תא במוח בכדי לקדם עצמי, ארבע שנים שנמנעתי מחברים ומפנאי ונתתי את כל כולי אך מסתבר שלשווא.
תמיד ביקרתי את אלו שיוצאים לטייל בחו"ל אחרי הצבא בטענה שהם חבורה של בטלנים ושקודם כל צריך ללמוד, לעבוד ולהצליח ורק אז להנות.
היום אני חוזר בי הרי שאי אפשר להתמודד בחוץ, זה לא רק אני, זה עוד רבים, בוגרים ממני ומצליחים ממני.
עם כל הכבוד, אני לא מתכוון לגור באיזו עיירת פיתוח ולעבוד במשרה ממוצעת עם שכר ממוצע במשך כל חיי או לחילופין להתגורר במרכז ולהיכנס לאוברדראפט מדי חודש כפי שנוהג לעשות הישראלי הממוצע, אני לא רוצה לחיות מביטוח לאומי, אני לא רוצה להיות מסכן, אני לא רוצה להיות מפוספס.
התסכול הזה ישמע לכם כמשהו זניח, אך לא עבורי, מדובר בחיים שלי. אני לא מחפש את הכסף אם כך מצטייר, אני מחפש אושר ומה שמניב לי אותו זה הצלחה וסיפוק, מיצוי עצמי והפוטנציאל שבי.
אני לא יכול לחיות עם העובדה שלא אגשים את החזון שלי שמתחיל להתפורר לו.
השבועיים האלו היו נוראיים עבורי. שבועיים שאני קם בשעה 12 אחרי ארבע שנים שהייתי מתעורר לי ב06:30 לפחות, שבועיים שאני מדוכדך, איבדתי עניין בהכל, איבדתי עניין בהצלחה, במשפחה, באקדמיה, איבדתי עניין בחיים.
אתמול כשהייתי בבניין בן ארבע קומות התאפקתי שלא לקפוץ, מה שמנע ממני זה הפחד מהכאב והפחד ממה קורה אחרי שמתים, במשך השעות האחרונות אני מנסה למצוא דרך מהירה שאינה מכאיבה, אני לא יודע מתי אעשה זאת אך אעשה, ככל הנראה עם כדורי שינה או הרגעה.
מצאתי פתרון לסוגיית הכאב אך מה לגבי הסוגיה השניה שמרתיעה אותי והיא מה יהיה הלאה? הגעתי לתובנה שלא יכול להיות יותר גרוע מעכשיו, אעשה זאת ברגע שאשיג את כדורי השינה/הרגעה.

לסיום, אציין מספר דברים.
אין לי עניין בשכנועים כאלו ואחרים, מדובר בפריקה ותו לא.
הקשיבו והשכילו רבותי, איני יודע מה קורה מסביב לעולם אך במדינת ישראל תאלצו להיות בנים של בכדי להגשים את עצמכם, אל תבזבזו את זמנכם היקר להפליא על עבודה לשווא שגם כך לא תניב דבר.
אני מצרף סקר על סוגיית הקומבינות במדינת ישראל, תודה למשתתפים.


אני אוהב אותך אמא יקרה שלי.