חוסר צדק בעולם, או שאני פשוט קנאית?

היי לכם אנשים.
השאלה הזאת נובעת מקנאה. כן כן.
אין מה לעשות, פשוט צריך להתמודד עם העובדה שאני מקנאה לפעמים.
שמי הוא כזאתאני, אני בת 19 ואני בחורה סבבה.
אני די מגניבה, אני מצליחה בחיים, לומדת, ,עובדת, יש לי חברות, משפחה מדהימה ובסה"כ אני אמורה להיות מאושרת. לא?
אלא שכמובן כמו כל אדם בעולם הזה, מאחורי כל המעטפת החיצונית עומד אדם רגיש, מבולבל ומת מפחד מהחיים האלה.
אז הסיפור שעומד ברובד העמוק שלי הוא כזה: מאחורי הדמות המגניבה, היודעת כל והבטוחה בעצמה שלי עומדת ילדה קטנה חסרת ביטחון עצמי בצורה משוועת. ילדה כזאת שמגיל קטן הרגישה לא שווה, מנודה חברתית ולא ראויה לאהבה ולאהדה. ככה גדלתי. ככה נראית הילדות שלי. בודדה, כואבת, שקופה ושוב בודדה. למה? אין היום סיבה נראית לעין.
בתור אחת שבמקור היא חסרת ביטחון עצמי אני עובדת על עצמי קשה. קורעת את עצמי ליתר דיוק. יום יום, שעה שעה.
אני מתחבטת עם עצמי מלא, מלמדת את עצמי ומסבירה לזאת שבמראה שהיא נראית טוב, שהיא שווה ושהיא ראויה לאהבה.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני פשוט בעבודה תמידית של בניה עצמית. מצליח לי ב"ה, אי אפשר לומר שלא.
אני רכשתי חברות אמיתיות (גם עם הרבה עמל) אני במעמד חברתי מאוד טוב, (מה לעשות, למרות שאני מתנגדת לזה בתוקף - מעמדות חברתיים יש בכל גיל וקבוצה) הכל מצוין לי סך הכל.
אני גם יודעת שככל שעובדים על משהו קשה יותר, כך הוא יותר שורשי ועמוק. אני יודעת שהאישיות שלי כיום תעמוד בגבורה במבחנים של החיים ותתחשל עוד יותר, כי היא נבנתה בקשיים.
מה כן?
אני מרגישה לפעמים שהכל לשווא. כל מה שאני בונה שנים, יש כאלה שעושים את זה ברגע, והקטע הוא שהם מצליחים הרבה יותר ממני.
דוגמא: התחלתי עבודה לפני שנה.
בכמה חודשים הראשונים הייתי בהתאקלמות, הכרת האנשים, התבוננות ולמידה על הכל. אחר כך קצת התחלתי להכיר את הלקוחות, והם אותי, ורק עכשיו אני מרגישה בבית לגמרי. זורמת, נהנית, מתחברת, יוזמת דברים - בקיצור פשוט אני האמיתית שקצת היה לה קשה להסתגל.
סבבה בינתיים.
לפני חודש הגיעה מישהי חדשה לעבודה - אני אקרא לה שי.
שי ביום הראשון התנהגה כמו שלא התנהגתי בחודשיים הראשונים, זרמה והכל. אוקי הכל טוב.
אחרי כמה ימים היא כבר החברה הכי טובה של כולם,הלקוחות רוצים רק אותה היא יוזמת וממציאה דברים שבחיים לא יזמתי ולא אזום, עדיין - הכל טוב. גם אני התחברתי אליה והיא התחבבה עליי.
אני בלעתי הכל באהבה. כי איפשהו כן, אני מודעת לזה שיש אנשים שהם לא כמוני, ולכל אחד יש התכונות שלו (אגב, הייתה תקופה שהייתי הולכת כל יום לעבודה ובדרך משננת לעצמי "את מגניבה, את שווה ואת לא ניתנת להשוואה עם אף אחד, את פשוט מיוחדת כמו שאת" ואז מגיעה לעבודה ומדביקה את החיוך של זאתי הרגישה שכולם מחבבים, שכולם מתייעצים איתה ושהיא צוחקת וקולית סה"כ).
אבל במקרה הנוכחי אני כבר לא עומדת בזה.
היה מישהו מהעבודה שניסיתי להתחבר אליו בעבר. סתם אני פשוט טיפוס כזה שאוהב להכיר אנשים חדשים ולהעמיק וכו'. כל זה לקח לי ממש לאט, החל מבוקר טוב קטן ורק אחרי תקופה ארוכה פיתחתי שיחה.
כמובן ששי רצה אליו על היום הראשון, פיטפטה איתו את מה שאני לא פטפטתי עד עצם היום הזה וזרמה כמו תמיד.
עבר חודש, והבחור נדלק עליה. יש לי אינטואציה ואבחנה מאוד חזקה ושמתי לב לעניין מהר מאוד. הוא מתרגש לדבר איתה, והיא צוחקת איתו - קיצור חמודים. (זה באמת פשוט חמוד לראות את זה, אני חולה על רומנים מתפתחים אז אני נהנית בינתיים :) )
בתור חברה שלה שאלתי אותה (עם חיוך שובב כזה של אני רואה טוב מאוד מה הולך פה) "נו שי, מה את חושבת עליו? שמת לב שהוא שרוף עליך לא?" שאלתי והיא עונה לי בשיא האלגנט "כן שמתי לב. אז מה? מלא דלוקים עליי...בדיוק אתמול הכנסתי למישהו שכבר נהיה יותר מידי דלוק עליי" זה ציטוט שלה. מילה במילה.
רציתי לבכות באותה שניה. איזה דבר חרא זה. לזלזל ככה ברגשות של אנשים, להנות ולרקוד על זה? אני לא מסוגלת לראות לבבות שבורים, כי אני מלכת הלבבות השבורים.
אבל נשרף לי הלב מסיבה אחרת. מסיבה קנאית ואגואיסטית.
למה אף אחד לא יכול לאהוב מישהי כמוני. מישהי שתתן את תמצית החיים שלה בשביל אהבה. למה אוהבים את הקולני, את הגס ואת האלה שבאמת לא ראויים לאהבה.
הגעתי למסקנה שיש אוהבים בעולם הזה, ויש נאהבים ופשוט נולדים ככה. אלה שאוהבים יותר, הם החלשים יותר.
העולם הזה לא פייר. אנשים קורעים את עצמם בעבודות הכי קשות ומרוויחים מינימום ועוד מזלזלים בהם, ואחרים מהכורסה זורקים פקודות ואין להם מה לעשות עם הים כסף שלהם.
נמאס לי. באלי להשבר. באלי להגיד לעצמי את בנ"א דפוק ונולדת דפוקה וזהו. בכל מצב לא יאהבו אותך ותתמודדי עם זה. למה את כל כך מתאמצת ויורקת דם לטפס לקומה 1, שאנשים מסביבך שאיחרו בשעה כבר בקומה 30? זה מתסכל רצח.

אתם חושבים שאכן זה המצב? נולדתי לסבול?
ועכשיו שאלה יותר עמוקה. מה יש באנשים האלה שהם כ"כ מיוחדים שכולם נדלקים.
למה אף אחד לא נדלק על עומק, אינטלגנציה ועל רגישות? למה אוהבים את הרדוד, הצועק והמזלזל?
מה אומרים? אלה החיים וצריך להתמודד, או שאתם מכירים גם מציאות אחרת בעולם מקביל?