חושבת קצת לעומק, ומרסקים לי את הביטחון העצמי

היי לכם.
אני דתייה ממגזר מסוים. אני אוהבת את האמונה הזאת, אני יודעת שאני לא אשרוד בלעדי זה.
להאמין ולהיות דתייה זה לא תוספת בחיים שלי, זה הבסיס להם.
גדלתי בתור ילדה עם ביטחון עצמי אפס. מהאלה שיודעות שהם שוות לכלום, שאף אחד לא אוהב אותם ולא יאהב אותם ושהם פשוט עלובות.
כל שנות היסודי שלי הייתי בצד, לא אהובה ולא שנואה אלא פשוט לא קיימת.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה עבודה על עצמי עבודה ועוד עבודה.
הביטחון העצמי שלי היום נרכש בעמל, בניסיון חיים ובהרבה כאב.
למדתי להכיר את עצמי ברבדים הכי קטנים, לאהוב אותי ללא גבולות, לחשוב קצת עמוק וקצת מעבר.
כלפי חוץ אני בחורה נורמלית בת 19 אני חברותית, אני די מגניבה ועמוקה.
יש לי חברות, עבודה, חיים, לימודים ומשפחה.

מכל המיקס חיים הזה יצא אדם שונה מאוד מהסביבה.
הסביבה שלי מורכבת מאנשים מאוד תמימים, אולי קצת מרובעים והולכים מידי עם המוסכמות והכללים הנוקשים.

אני שומעת מוזיקה שאף אחד שאני מכירה לא שומע (ולא חסר אנשים שאני מכירה :) )
יש לי דעות שונות מהסביבה שלי.
כשאני אומרת 'פמיניזם' התגובה היא: "מה? מה זאת המילה הזאת, ומה הקשר נשים?"
כשאני אומרת צמחונות התגובה היא:"עזבי אותך את תהיי חולה", "בגלל זה את כזאת רזה" והאלה שמקצינים ואומרים שהתורה לא אמרה להיות צמחוני (מה הקשר????)
כשאני חושבת דעות של ימין מרכז ולא ימין קיצוני ולהוט מידי (לדעתי פשוט לא הגיוני לזרוק את כל הערבים לפח או לים :( ) ישר יש קריאות "ישמאלנית תל אביבית מתנשאת". אני רחוקה משמאלניות. לגמרי.

הבעיה שלי בעצם היא שיש לי דעה, ודעה חזקה.
פעם הייתי מתווכחת, רבה, מוציאה את נשמתי. היום אני שותקת.
אני מביעה את הדעה שלי ומרכינה ראש. סותמת אוזניים מבפנים ונותנת לכל ההתנגדויות לצוף לי מעל הראש.

עד עכשיו הכל היה טוב. אני תמיד ידעתי שאני אאוטסיידרית ונולדתי כזאת, אבל יש לי חברות, אהדה והבנה של הנפש למרות כל השוני.

לאט לאט הכל מתחיל לקרוס לי. אני מרגישה שכל הביטחון העצמי שבניתי מתחיל להתפרק שלב אחר שלב.
לא מספיק הרגשת הבדידות, החוסר הבנה והחוסר שיתוף, אלא עכשיו באות גם הפגיעות.
אני רק מספרת משהו שקרה לי ונפצעת מהסביבה.
פעם כשהייתי מספרת סיפור ושומעת מישהו רוטן על המילים והשפה שלי, הייתי מסבירה בסבלנות ומחייכת לעצמי.
היום זה כבר כואב לי לשמוע משפטים כמו "אני לא מבינה חצי ממה שאת מדברת" (אז למה שיתפתי עכשיו שעה? לאוויר?)

אני גם לא מסוגלת להיות אחרת. זאת אני. אני כ"כ מתגמשת למען הסביבה שחלקים גדולים ממני נעלמים, ואני לא רוצה שכולי תאבד.

אין אף אחד שמבין אותי. אף לא אחד.
אף אחד שחושב כמוני. אפילו במשהו קטן. כולם רק נגדי ונגדי ונגדי וזה כואב.

אני מתחילה לחזור להאמין שאני לא ראויה לאהבה, שאני מוזרה ושונה, זה בא לאט. אבל אני מרגישה את זה.

אני מתחילה לא להביע את עצמי במקומות מסוימים וזה כואב לי.
למה אני לא יכולה להיות עצמי?

יש לכם עצות, תמיכה, או אפילו רק הזדהות?

ובבקשה אל תגידו לי שלא מתאים לי הדרך חיים הזאת, כי אני אוהבת אותה.
עם האנשים שבדרך קצת קשה לי.