מבולבלת ולא יודעת אם אתחרט על הדרך שבחרתי בה

אני בת 18.
אני לא דתיה, ויש לי הרבה תלונות לדת ואני לא מסכימה איתה בהרבה דברים.
אני אפשר לומר מסורתית, אבל אני יותר מקשיבה למה שהלב שלי אומר וכל דבר שאני מבצעת לפי התורה, אני בודקת למה זה (למה זה טוב, מה זה מועיל).

הבעיה שהחברות שלי, והאנשים שאני מכירה מילדות, משתנים לצד הרע.
ואני מרגישה מצד אחד לא שייכת, ומצד שני יש לי עקרונות.

אני לא מקללת ומנבלת את הפה (לעזאזל זאת לא קללה), מעולם לא קיללתי אדם כי לדעתי יש למילים כוח ואני לא רוצה שמה שאני אומר יתגשם.

אני לא מעשנת או שותה, בכלל, כי לדעתי זה רע.

אני לא יוצאת למועדונים, כי רע לי על הנפש במקומות האלה.

אני לא מתלבשת בצורה חושפנית (אבל גם לא כמו נזירה), אני יכולה ללבוש גופיות בציבור, אני שונאת כשרואים לי את החזיה, אני לא לובשת חציות מיני, או שורט קצר יותר מדי.
יש לי גבולות ברורים בנוגע ללבוש כי לדעתי זה לא מכובד כשאני עוברת ברחוב ואנשים לא ידועים לי שופטים אותי לפי הגוף.

יחסי מין?
כמו שכבר הבנתם, רק אחרי החתונה.
אני מאמינה בנפשות ובעוד דברים, ושביחסי מין יש סוג של העברת נשמה, ולא בא לי לקבל מבחור אקראי חלקיקים של 20 בחורות שלא הכרתי.
ויש לזה עוד סיבות, חקרתי עם השנים בנושא.

ויש עוד כמה דברים...

אני לא מחשיבה את עצמי לאדם "תמים", אני פשוט בוחרת להימנע מכל זה מסיבותי שלי.

אבל אני מרגישה ממש לא קשורה... ושכל חברות הילדות שלי הפכו לאנשים אחרים שאני לא תמיד אוהבת להיות בחברתם, והן שונות... ושונות ממני.

רק החבר הכי טוב שלי חושב כמוני, הוא צעיר ממני בשנה.
ואני מפחדת שגם הוא ילך בדרך הרעה הזאת.
ויש עוד מישהי, אבל אנחנו בקושי מדברות מסיבות מסובכות.

לאחרונה אני חושבת על זה יותר ויותר, וזה מציק לי יותר ויותר.
במיוחד חלקים מסויימים.
ובמיוחד החלק שכל אדם שני כבר שוכב עם מישהו בגיל 16, ואני... אפילו בקושי פוגשת בחורים כי אני לא הולכת למועדונים.

אני מתגייסת בעוד חודש וחצי, ובכלל יהיה לי קשה מכל המעשנים והערסים והפרחות (אני בטוחה שהיו גם אנשים טובים).

ולאחרונה קשה לי עם עצמי, אני אוהבת שיש לי עקרונות ואני מחשיבה את עצמי לשונה, לאחת שלא דופקת לעצמה את החיים.
אבל יש דברים שאני רוצה לעשות, ואני יודעת שאני אתחרט עליהם אחר כך.

עצות?