כל החיים שלי זה חרא, אני שוקעת בבור מטונף ולא מצליחה להתאושש...

היי, אני נמצאת במצב קשה מאוד כרגע, גם מבחינה נפשית (בעיקר) וגם מבחינה כספית.
הבעיה הנפשית לא נותנת לי לפתור את הבעיה הכספית שהולכת וגוברת, וזה רק מוסיף לי סטרס שמבעיר את הבעיה הנפשית עוד יותר. שני הצדדים משחקים בחיים שלי כמו שני ילדים בכדור.

אז הנה, מאז שהועפתי מהצבא, לפני כ11 חודשים על סעיף נפשי לא הצלחתי למצוא עבודה מתאימה שאני יכולה לשרוד בה, ניסיתי כבר, אני מובטלת מאז ולמשפחה מאז ומתמיד יש בעיות כלכליות שרק גברו כי אני מובטלת. ואני אשמה, אף אחד לא מביא לי אמפתיה, ישר טסים עלי וזה רק שובר אותי יותר. תכלס הם היו מודעים להיסטוריות הילדות שלי בחלקה הלא קטן אבל זה לא מעניין אותם, מתייחסים אלי בזלזול.
הצטבר אצלי חוב לא קטן בנוגע לביטוח לאומי, בזמן האחרון מגיעים אלי מכתבי איומים ממנו. בטח עלולים לשלוח אותי לכלא בסוף או לבא ולהפוך את הבית מי יודע.
עברתי הרבה חרא בחיים וזה עשה אותי לסוג של נכת נפש אבל בזה לא רוצים להודות ולא רוצים לתת לי את הזכויות שמגיעות לי. כמה אירוני, מהסיבות האלה העיפו אותי מהצבא, סגרו לי כמה אפשרויות בחיים, הפסיכיאטר הצבאי ששפכתי את הכאב בפניו אז אמר שאני יכולה ללכת לשירות לאומי אבל לשם משום מה לא לקחו אותי כשניסיתי להיתקבל, ולא אמרו לי למה בדיוק, פשוט התעלמו בסוף.
אחרי כמה זמן אחותי הגדולה גילתה שזה התיקים שהפסיכיאטרים רשמו לי. והפסיכיאטרית שהייתי אצלה כדי להשיג אישור לשירות לאומי רק הוסיפה שמן למדורה, אחרי שהראיתי את האישור שלה מיד דחו אותי, בקבוצה אחרת של שירות לאומי ביקשו פרטים שלי, אמרו שיש מקום פנוי בעיר שלי (חיפה), אמרו שהאחראית שם אמורה לחזור אלי בשיחה אבל היא לא, התקשרתי אליהם כמה פעמים, אותו סיפור, אמרו שקיבלו את הפרטים שלי עלי אבל עד היום לא היה כלום. ואז דרך אחותי גיליתי את האמת הנסתרת. אבל.. כל זה כבר סיפור שקרא מזמן, המצב החמיר בהרבה מאז : עד כדי כך שהחרדה שלי אפילו זורעת בי פחד משירות לאומי, בגלל זה אין לי אומץ לדבר איתם יותר, גם אם אתקבל עכשיו (עם קיים בכלל סיכוי) אני בטח אכשיל אותם ואברח, אפילו לצאת לסתם טיול בחוץ הפך להיות סיוט בשבילי, החרדה שיש לי כבר מגיל צעיר מאוד כבר כ"כ חזקה, שלא להזכיר את הדיכאון שיש לי 5 שנים כבר, הסבל של גיל 15 שבו הייתי אובדנית ונוטעת לצרוח את כל זה החוצה, זה נחשב חלש לעומת עם מה שאני מתמודדת עכשיו. הבעיה היא שיש לי פחד מלמות כרגע, כל פעם שאני נשכבת עם המיטה וחושבת שזה עלול להיסתיים "ככה" בלא ברירה מעורר בי דמעות אבל הן יורדות ממש קצת.. פשוט לא באלי לבכות יותר כמו בעבר, לא באלי לקפוץ על המיטה ולצרוח, לא באלי להכות דברים... עכשיו זה שקט ואני מרגישה שאין לי כח לא לצעוק ולא לבכות. אולי אני לא בוכה כי כבר עד כדי כך מודעת שלאף אחד לא אכפת. אני פשוט יושבת לי לבד רוב הזמן עם אסוציאציה שכל יום יכול להיות האחרון, אני תוהה מה תהייה התגובה שלי כשהמשטרה תפרוץ פנימה או מה שזה לא יהיה.
אז הנה, מה שעוד יותר מתסכל, האישור שיש לי מהפסיכיאטרית, בפברואר הלכתי איתי לזכותית אבל שם אמרו שזה אפילו לא קרוב למינימום שצריך כדי לקבל זכות זו.
המשפחה שלי ממש לא תומכת בי, הם קרים כלפי כמו תמיד, בעיקר הם לא תומכים בזה שאקבל זכות זו במקום ללכת לעבוד ולנסות לבנות לעצמי עתיד. במרץ חשבתי לשהות כמה זמן ב"טירה", אבל שיניתי את דעתי אחרי שאחותי סיפרה לי שמתעללים שם במטופלים ואני ראיתי את התיעוד של זה על קולבוטק בו עיניי, הייתי בשוק דבר ראשון.
זמן עבר מאז, היה לחץ מהמשפחה לעבוד ולא לבקש זכות זו, די נכנעתי אליו אבל הייתי בהיתלבטות, אולי אני כן אוכל למלא את בקשתם.... ניסיתי - פישלתי. אבל כששיניתי את דעתי כבר מאוחר מדי, אני לא יכולה להזמין תור לפסיכולוג לבקש אישור נוסף ומפורט יותר, זה בגלל שאני לא יכולה להישתמש בשירותי הבריאות בגלל החובות שלי. בשביל הזכות הזו אני צריכה אישור מפסיכיאטר ואישור שביטוח לאומי יקבל אותי. ולגבי האישור הקודם? מה ביטוח לאומי לא יכולים להזיז תתחת שלהם ולבדוק במחשב על כל המ שכתבו עלי? לא נראלי שאני צריכה אישור כבר, למה הם מתעלמים מהעובדה שהתיקים האלה קיימים וסוחטים אותי באכזריות מבלי אפילו לשאול אותי אישית מה קורה? אם התיקים היו מספיק גרועים כדי למנוע ממני להיתקבל לשירות לאומי, שלא מעט אנשים מדוכאים הולכים לשם איך זה שהוא לא מספיק טוב בשביל זכות לנכות נפשית!? אני ממש שבורה בעיקר בגלל הדברים שקרו בשנתיים האחרונות. בגלל המצב הנפשי המתדרדר שלי פספסתי הרבה ימי לימוד בכיתה י'ב, זה ממש לא היה אופייני בשבילי, לפני זה בקושי פספסתי ימי בצפר, ב-י'א זה התחיל לעט אבל ב-י'ב זה בכלל היה משו חולני, החרדה פשוט שלטה בי, גם כן את אף אחד בבצפר לא עניין מה עובר עליי, פספסתי כמה מבחני בגרות, אחרי שסיימתי י'ב הגיע אלי מכתב שאין לי תעודת בגרות, עוד לא יודעת מה בדיוק הסיבה ואני פוחדת לגלות. אחר כך בקיץ דווקא ביומולדת 19שלי (שהיה סתם עוד יום), חברה "טובה" שלי לשעבר תקעה לי סכין בגב, היא לא איחלה לי אפילו מזל טוב, אני כן עשיתי בשבילה, אפילו טרחתי להביא לה מתנה. והיא.. עוד מעז היא מתעלמת ממני פתעום, מתנהגת כאילו אני לא קיימת, אחרי כל מה שעשיתי בשבילה, כל הכיתה הייתה נגדה רק אני הדחויה העיקרית לא זרמתי עם השאר. הנה התגמול.
אחר כך באוקטובר כמה ימים לפני הגיוס שלי, בחור שאהבתי איזה 10 חודשים שכל הזמן התלבט אם לקבל אותי או לדחות אותי בסוף החליט לדחות לגמרי, רציתי לסיים עם עצמי, אני זוכרת איזה 3 ימים חייתי כאילו זה הימים האחרונים שלי, זה היה כ"כ מפחיד ולא כ"כ לא היה אכפת למרות שהוא יודע הרבה יותר מכם על מה שעברתי. בסוף בגלל הפחד שלי ממוות (שזה אינסטינקט נורמלי בכל יצור חיי) החלטתי לתת צ'אנס לצבא, אנשים פה ושם היו אומרים לי שזה מקום חדש ושונה ובלה בלה. לא זה לא היה חדש בשבילי, המחלקה שלי רובם שנאו אותי בגלל מי שאני, גם שם הייתי דחויה בין בנות שיש להן רק צבעים וקניונים בראש. היו לי שם קצת "חברות", אני לא בקשר איתן יותר, הן פשוט מעדיפות את הלחץ החברתי על פני.הייתי בצבא איזה חודש, רק בטירונות שלא הוכשרתי בה בגלל הקבנים והפסיכיאטרים, הייתי צריכה לבקר אצלם בגלל ריאיון אישי עם המפקדת.
כחודשיים אחרי ששוחררתי מהצבא חבר שהיה לי משם זרק אותי בגלל שהיה חזיר שרצה יותר מדי ולא התחשב בי. אחרי זה ידיד לשעבר ניסה לנצל את המצב הנפשי שלי לטובתו. כל החיים שלי זה חרא, זה רק טיפונת סיפרתי. הזמן עובר ואני לא מצליחה להיתעושש, הכל מחמיר. אני שוקעת בבור מטונף, אין לי מושג מה לעשות כדי לצאת כמה מהר שאפשר.
אז אם למישהו יש עצה, אתם מוזמנים להגיב - גם אם זה באיחור, לא משנה איזה איחור תאמת, אני אשתדל לבדוק לעיתים קרובות.

זה הולך וקרב... היום שאני פוחדת ממנו.