12 שנים בהוראה, מחנכת, מרגישה שהעבודה גומרת לי את הבריאות הנפשית והפיזית

12 שנים אני בהוראה... 12 שנים שמעולם לא הרגשתי שלמה עם תחום העיסוק שלי.
אני אדם חרוץ, עם מוסר עבודה גבוה ואני נחשבת למורה ומחנכת מאוד טובה ומאוד מוערכת (כי אני מאוד משקיעה) אבל זהו הגעתי לשלב שבו אני מתמוטטת פיזית.
אני עובדת עם בני נוער שמוגדרים לקויי למידה, אך למעשה מדובר בחבר'ה עם בעיות סמכות ובעיות התנהגות. עושים מה שבראש שלהם - נכנסים לשיעור כשבא להם, מבריזים חופשי מפוצצים שיעורים, מתחצפים למורים ובקיצור שמים ז אחד גדול. את התלמידים האלה אני אגב גם אמורה להכין לבגרות... נו שיהיה.
נמאס לי לרדוף אחריהם שייכנסו לשיעורים, להתחנן, להכיל, לחזר. וכן תגידו שההתנהגות שלהם היא ביטוי לקושי (לחלקם יש קשיים אמיתיים ולחלקם פשוט לא בא לקבל סמכות) אך משום מה זה הפך להצדקה ותירוץ להתנהגות מגעילה ומבישה והכל בחסות "אני מסכן /לקוי אז מותר לי".
הגעתי למצב שאינני ישנה בלילות מרוב שהראש שלי מוטרד מהעבודה. במהלך היום אין הזדמנות לשבת לרגע כי צריך לרדוף אחרי התלמידים להיכנס לשיעורים וכשנכנסו זו מלחמה בתוך הכיתה. צריך לקבל את ההשפלות והדיבור המגעיל של התלמידים ולשתוק אחרת אוי ואבוי אם תענה להם. אחרי צהריים זו התמודדות בטלפון עם ההורים שחיים בסרט לגבי הילדים שלהם אבל ליום הורים או לפגישה כלשהי בביה"ס הם לא טורחים להגיע.
אני עייפה כל הזמן, אני אוכלת כל כך לא בריא כי אין רגע שקט לשבת לאכול כמו בן אדם כי כל הזמן דורשים שתיתן מענה כאן ועכשיו (בחודש האחרון העלתי 3-4 קילו), אני חוזרת הביתה ואין לי כוחות לילדים שלי ואני עצבנית, הזוגיות שלי נהרסת לחלוטין כי אני חוזרת הביתה מותשת והראש שלי טרוד בעבודה. בדיקות הדם שלי מאוד לא טובות וזה לא משהו שמאפיין אותי. כבר כמה פעמים חזרתי הביתה בהתשה מוחלטת ובבכי מרורים שאינני מסוגלת יותר לעבוד עם הילדים האלה. נמאס לי מהם, אני לא יכולה כבר לראות את הפרצוף שלהם.
בעלי אמר לי להתחיל להרפות, להפסיק לרדוף אחריהם שייכנסו לשיעורים וכד'. אני מנסה ליישים את זה ולהרפות אבל כשאני מרפה מרימים גבה בביה"ס איך אני לא רודפת אחריהם 24/7 ולמה אני לא מכילה 24/7. אני יורקת דם והילדים האלה יורקים בחזרה בפרצוף ונמאס לי מהם.
אני מרגישה שאם משהו לא ישתנה אני אתמוטט פיזית לגמרי או אפתח מחלה קשה בזמן שהמשפחה שלי תתפרק לגמרי. ועם כל הכבוד אף תלמיד בעולם לא שווה את זה, אף תלמיד בעולם לא שווה שלא יהיה לי כוח לילדים שלי. די זהו 12 שנה נתתי לנוער הזה ונגמר לי, ואולי נגמר לי לגמרי מהוראה. אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות. להתפטר באמצע שנה (במיוחד כשאתה מחנך כיתה) זו לא אופציה. הסבה מקצועית בגיל 38 כשיש מחויבויות למשפחה זה גם לא פשוט.
מה עושים.....?