כיצד להתחבר לאמת שלי ולעשות את הדבר הנכון בזוגיות הזו?

בעלי אוהב אותי. אני בספק אם אנשים זוכים לקבל אהבה שכזו מבן הזוג.
אני ברת מזל שהוא בחר להיות איתי, אבל אני לא באמת מעריכה אותו.
הכרנו בצבא ועברנו במסלול המהיר. הכל היה גדול וחזק ועוצמתי ותוך שנה כבר היינו נשואים.
אנחנו סוגרים עכשיו כמעט 4 שנים של זוגיות.
זוגיות גרועה.
וזה בהחלט וללא ספק בגללי.
הגעתי לזוגיות ילדה, מפונקת, פרינססה.
הוא עבר חיים קשים ולמד הרבה בדרך.
הוא מההתחלה ידע להשקיע, לתת מעצמו, באהבה וברצון גדול.
האיש הזה הופך עולמות בשבילי.
אני מודעת לכך. ולא מעריכה אותו באמת.
אני לעומת זאת לרגע אחד לא הצלחתי לתת לו הרגשה נאהבת.
לא מצליחה לתת, להשקיע, לעזור, להקריב.
כל השיחות שלנו, מעל אלף במספר, כל התחנונים שלו לקצת יחס ווה, לאהבה, לליטוף, למחווה. להראות לו שלא קשה לי להשקיע בשבילו. ליזום. להראות.
כלום.
אחרי כל שיחה נשבעתי שיראה את השינוי והשינוי החזיק בדיוק יומיים אם לא פחות.
אוסיף חטא כל פשע ואספר שגם המערכת המינית בזבל. זמן קצר לאחר התחלת היחסים היו לי כאבים וקשיים רבים בקיום היחסים. גם את זה הזנחתי . למרות כל התחנונים שלו שאטפל בזה ואבדוק מדוע זה ככה לא עשיתי כלום. לא התאמצתי כלל למצוא פתרון לבעיה. עד שלפני כשנה אובחנתי עם וסטיבוליטיס וגם פה אני לא ששה לתקן. החשק עדיין חסר ואיננו (למרות שבהתחלה בהתחלה היה גדול).
אני כלום.
אני תמיד מבטיחה לו הבטחות ואף פעם לא מקיימת.
תמיד מאכזבת אותו, פוגעת בו.
תמיד מזניחה, תמיד שוכחת, תמיד לא שמה לב.
הוא אומר שלא אכפת לי. שאני לא באמת אוהבת אותו ושאני משלה את עצמי כי אין שום סיכוי שבמערכת יחסים אוהבת מתנהגים ככה.
אני המשכתי זמן רב לטעון שאני כן אוהבת וכשהוא העמיד בפניי את השאלה ״אז למה זה ככה?״ לא הייתה לי מעולם תשובה.
לאט לאט התחיל לחלחל שאולי באמת משהו דפוק אצלי. אולי אני לא מסוגלת לאהוב.
אולי בכלל ואולי רק אותו?
אבל אני לא רוצה לחיות בלעדיו. המחשבה נוטעת בי פחד איום. הוא החבר הכי טוב שלי, כל העקרונות שלי צמחו יחד איתו. הוא הראה לי עולם ולימד אותי כל כך הרבה. לא יכולה לחשוב שלא אחיה עם האדם הזה שהיה לי כל כך נפלא איתו.
אבל לו היה כל כך רע איתי.
היום הוא נשבר סופית (כל כך הרבה שבירות היו לו. אינסוף הזדמנויות קיבלתי, רק כי הוא אוהב באמת)
ביקש שמחר לא אחזור לדירה ואלך להוריי. רוצה להיות בנפרד ולחשוב. אמר שיהיה טוב לשנינו.
בפעם הראשונה מהשיחות בסוג הזה שבמקום להיכנס להיסטריה ולבכות והלתחנן ולהבטיח שוב ושוב ושוב לשווא, הקשבתי לו ואמרתי שאולי באמת כדאי. ראיתי שהוא סובל ולא יכולתי להגיד לו לא רק בגללי. מספיק עם האוגאיסטיות.
אני לא יודעת מה לעשות.
איך להחליט.
לשחרר אותו? לאבד אותו? לתת לו הזדמנות לקבל את מה שמגיע לו?
אני יודעת שהתשובה שהוא רוצה זה שאני סוף סוף אראה לו אהבה ואשקיע ואתקן. הוא לא רוצה שאוותר עליו. הוא לא ויתר עליי אפילו לרגע.
אני מפחדת להבטיח שוב. למה זה לא קרה עד עכשיו?
אולי אני לא יכולה?
אולי אני לא באמת אוהבת?
המחשבה הזו קשה מנשוא.
אני יודעת שאם אשחרר אותו אעשה את טעות חיי. אין כאלה בני זוג ואף אחד לעולם לא יתייחס אליי ככה.
אבל גם לו מגיע...
אני כל כך מבולבלת.
רוצהל להצליח אבל גם לא יודעת אם אפשר.
הרי אין דבר העומד בפני הרצון נכון?
אז אולי זה לא רצון?
עזרתכם...