לא נמאס לה להגיד שכן ואז להגיד שלא?

הי.. אז ככה.. זה סוג של פריקה של בעיה שיש לי עם חברה שלי.. אני חושב שזה יהיה ארוך אני לא ממש יודע אבל אני פשוט חייב לפרוק ואשמח לשמוע על עצות או משהו שאפשר לייעץ לי לעשות..
אז ככה - אני יתחיל לספר מההתחלה ואז אני מקווה שתבינו: הכל התחיל לפני שנה הכרתי ילדה שהיא למדה בבצפר הקודם שלי והייתה גדולה ממני בשנה (ולא זה לא הפריע לנו לכל השואלים) היא הייתה באותו הזמן בכיתה י"א ואני בכיתה י'.
היינו זוג לתקופה של 6 חודשים בערך ואז נפרדנו, נפרדנו בגלל ההורים שלה.. אז ככה.. ההורים שלה.. יותר נכון.. אמא שלה.. החליטה שהיא לא מרשה לנו להפגש כי "אנחנו מגזימים עם הפגישות" או משהו כזה.. היינו נפגשים פעמיים שלוש בשבוע בלחץ.. (שזה לא כזה מוגזם כמו שזה נשמע) וגם אני הייתי בא אליה וגם היא הייתה באה אלי.. זה הכל היה הדדי אבל אמא שלה התחילה להתערב לנו במערכת יחסים ולהחליט לנו מתי ניפגש ומתי לא, כאילו שאנחנו כבר לא בוגרים ועדיין ילדים בני 13.
אותי זה ממש עצבן אז אמרתי לחברה שלי ללכת לדבר עם אמא שלה, הן דיברו, שוב ושוב ושוב וכל פעם שאמרה שלה אמרה שהיא 'תשחרר' מאיתנו קצת, אחרי תקופה קטנה זה חזר לקדומותו שאנחנו מוגבלים ולא יכולים להפגש.. זה הגיע למצב שהייתה תקופה שבכלל שבועות לא היינו נפגשים וזה היה לי ממש מוגזם כי אני אחד שאוהב להיות עם חברה שלי כל הזמן כזה.. (ברור שצריך להתגעגע אבל כמה שיותר).. אז לאחר 6 חודשים החלטנו להפרד בגלל שאנחנו לא נפגשים ולא כלום ולא מרגישים כמו זוג.
לא דיברנו 4 חודשים אחרי הפרידה, בזמן הזה אני הייתי בסטוץ עם מישהי, והיא היית עם חבר אחד (שלטענתה היא לא אהבה אלא הייתה איתו כדי לשכוח ממני).
אחרי 4 חודשים מהפרידה לא יודע איך פתאום התחלנו לדבר.. והקשר התחזק בינינו והיא סיפרה לי שהיא דיברה עם אמא שלה בכל ארבעת החודשים האלה ואמא שלה אמרה שהיא תשחרר אותנו כי היא רואה שאנחנו באמת אוהבים וכל זה..
אז באמת לתקופה של 3 שבועות היינו משוחררים (ולמרות שזה היה חופש גדול אמא שלה כל פעם הגבילה אותה מתי לחזור הביתה וכאלה, לפעמים גם בצורה מוגזמת מאוד. ולא הייתה מוכנה להתפשר אפילו על 3 דק', לפעמים היה מקרים שהיינו יוצאים מהמסעדה והיא הייתה לוקחת מונית הביתה ואני לוקח לבית שלי בגלל שאמא שלה אמרה לה לחזור. (דרך אגב היא גרה בדרום ת"א ואני בצפון ת"א.)
בקיצור.. בחודש האחרון שחזרנו (עכשיו..) השבוע הזה לא נפגשנו כל השבוע, בפעם האחרונה שנפגשנו הייתה ויצאנו למסעדה, היא באה אלי ב20:00, ב21:30 יצאנו למסעדה ב22:00 הגענו אליה ב23:00 יצאנו ממנה ואז אמא שלה בדיוק צלצלה וצעקה עליה לחזור הביתה.
אני באמת לא מבין למה אמא שלה מתנהגת לילדה בת 17 כאילו היא בת 13! אני מבין את כל הקטע של הדאגה ושהיא בת וכל זה וסבבה אני מבין אבל זה בצורה מוגזמת! ופעם אחת שניסיתי לדבר עם אמא שלה זה היה שיחה יותר שלה עם עצמה והיא אמרה לי "אתה יודע שזה לא משהו אישי כלפייף פשוט אני דואגת לילדה שלי ורוצה שהיא תחזור הביתה בזמן והכל.." אז ניסיתי להגיד לה שלפעמים היא ממש מגזימה עם השעות וזה לא שאנחנו מסתובבים ברחובות או עושים שטויות אנחנו כולה נפגשים בבית או לפעמים במסעדה או משהו כזה וזהו.. לא עושים שטויות או משהו כזה.
באמת שחוץ מהקטע של הפגישות אנחנו ממש ממש מסתדרים בצורה מושלמת! ואני לא יודע מה לעשות עכשיו.
אחותי.. (שאני והיא מאוד קרובים והיא בת 26) התנדבה להתקשר לאמא שלה (כי אחותי אחת כזאת שיודעת בדיוק מה להגיד מתי שצריך וזה..) אז היא התנדבה להתקשר לאמא שלה ולדבר איתה מידי פעם וכזה להגיד לה "כן הכל בסדר הם פה בבית אוכלים ויש לה הכל ולא חסר לה כלום וכל זה.." כאילו לתת לאמא שלה תחושה של בטחון אבל אני כל הזמן חושב על זה שניסינו לעשות כבר 1000 שיחות עם אמא שלה והרבה התאכזבנו..
לפני כמה ימים אמא שלה החליטה שזה הזמן להפרד סופית והיא אמרה לחברה שלי להפרד ממני. וככה היא עשתה וכמובן שהיא אמרה שהיא מצטערת והיא לא מבינה מה קרה ושהיא לא יודעת מה לומר וכל זה.
אחותי התקשרה לאמא שלה כדי להבין מה באמת נסגר.. ואמא שלה נתנה לאחותי (שמכירה אותי הכי טוב) הרצאות על מקרים שבהם אני חסר כבוד אליהם ועושה להם בעיות בבית! הקטע הוא שכל המקרים שקריים לחלוטין!!! היא סיפרה שכל פעם שאני בא והולך אני לא אומר "שלום ולהתראות" וזה לא נכון! אני תמיד אומר והיא תמיד עונה!!! ת-מ-י-ד והיא עוד אמרה שפעם אחת היא חיכתה בכוונה ליד הדלת לראות אם אני יגיד! ואמרתי!. היא סיפרה על עוד מקרה שפעם הילדה הקטנה במשפחה שהיא בת 5 בכתה כמובן שהיא אמרה שזה בגללי וזה לא היה בגללי אלא היא נפלה בסלון בזמן שאני בכלל הייתי בחדר והאמא לא הייתה בבית באותו זמן אז החברה שלי רצתה ללכת אליה והילדה סתם הייתה תוקפנית אז אמרתי לחברה שלי "תחכי שניה.. תני לה רגע להירגע זה לא שקרה לה משהו.. שניה היא תירגע ואני כבר יבוא ויקח אותה לפה לחדר איתנו.." ברגע ששמעתי שהילדה נרגעה מהבכי ומהצעקות ישר קמתי והרמתי אותה למיטה והיא הייתה שמחה מאוד והיא כבר לא הייתה עצובה ובכלל שכחה מה שקרה לה.. בקיצור אמא שלה התחילה לתת הרצאה של שקרים לאחותי.
אחותי שאלה אותה.. "את ראית את הדברים האלה בעניניים או שמעת ממקור שני / שלישי? " אז היא אמרה לה חלק שמעתי חלק ראיתי והיא התחילה לגמגם לפי מה שאחותי אומרת.. אני לא יודע כבר..
הקטע שהיא ממציאה שקרים ועוד לאחותי! ושקרים באמת שזה שקרים!!!! זה כאילו היא בכוונה מנסה לסכסך ולהרוס פה זוגיות!
אני החלטתי שבאמת אני כבר נפגעתי מאוד ואני לא ידעתי איך להתמודד עם זה אז החלטנו להפסיק לדבר כי כמובן אנחנו אוהבים ויש רגשות וכל הזמן ננסה לחזור ואין טעם. כמה ימים אחר כך החברה שלחה לי הודעה "אמא שלי אמרה לי שהיא מרשה לנו לחזור"... הייתי בשוק.. כמובן שלא הבנתי מה הפירוש של "מרשה".. אבל ניסינו לחזור.. וכמובן שזה לא עבד. אמא שלה שוב הגבילה ובכלל לא נתנה לה לבוא אלי, היא הייתה צריכה לשקר בשביל זה.
חשוב לציין עוד משהו - אמא שלה ואבא שלה בשישי שבת האלה היו בטיול והצעתי לחברה שלי לבוא אליי (גם לישון או גם לא לישון פשוט לבוא בגלל שהיא הייתה לבד בבית ולא רצתה לצאת לטיול) ואמא שלה אמרה שהיא לא יכולה לבוא אלי בגלל "שאנחנו לא בתל אביב" אז החברה שלי שאלה אותה "מה הקשר?" אז היא אמרה לה "ככה. פשוט לא.".
אני ממש לא רוצה להפרד ממנה, אבל אני גם לא יכול להשאר איתה ככה זה קשה לי אני בקושי מרגיש אנחנו חברים בגלל שאנחנו לא נפגשים ורק מדברים באסמסים וטלפון..
חברה שלי אמרה לי שהשבוע אמא שלה שאלה אותה עם אנחנו חברים והיא אמרה לה "חברים למה? לאסמסים? איך אפשר להיות חברים בלי להפגש??" ואז אמא שלה הורידה את הראש (לפי מה שחברה שלי אמרה) ושתקה.
זה בערך הסיפור..
אנחנו שנינו רוצים להפגש ולהישאר יחד כי באמת שאנחנו מסתדרים בצורה מעולה, רק שאמא שלה כל הזמן מפרידה בינינו!. וגם אני לא מרשה לה לשקר לאמא שלה כי זה לא צורה להיות בזוגיות של שקרים.
אני ממש מתוסכל כבר.. :/
- מי שלא הבין אני בן 17 כמעט והיא בת 17 וקצת -
אז מה אתם ממליצים לי לעשות? :(