לא מצליח לשחרר את כל מה שאני רוצה להגיד

יש בי הרבה כעסים שנובעים מילדות של בלבול ושל חוסר אונים.

אמא שלי חלתה בטרשת עורקים לפני שנולדתי, והמחלה הפכה להיות קשה יותר עם השנים. יש לי תמונות שלה איתי, אבל אני לא זוכר את החוויות שלי איתה, רק לראות אותה סובלת בבית חולים, רזה מאוד, ולא יכולה לדבר. זה היה לתקופה של 10 שנים. כשהייתי בן שנה/שנתיים היא עזבה לטיפול בלונדון לכמה זמן(לא בטוח כמה) ואני גרתי עם סבא סבתא ואבא. יש הרבה דברים שאני לא זוכר בגיל כזה, אבל סבא וסבתא תמכו ואהבו אותי.

אמא שלי חזרה לארץ ועברנו דירה. עדיין קשה לי להיזכר איך זה היה אבל היא הייתה שוכבת רוב הזמן במיטה, סובלת. אני הייתי אולי בן 3 או 4. לאחר תקופה מצבה החמיר והיא עברה לבית חולים. בינתיים אבא שלי הכיר אישה אחרת גרושה עם ילדה בגיל שלי. קשה להסביר את כל הדקויות שמוח של ילד מבין ורואה ועל ידי כך הוא מגיע להחלטה, או שזאת הייתה האישיות שלי, אבל האישה שאבא שלי הביא ואני לא הסתדרנו כל כך. היא עברה לגור בבית באיזשהו שלב. היו לנו מריבות והיא לא בדיוק הייתה האמא שהייתי צריך. נכנסתי למצב שאני מאוד מתוסכל.

מצד אחד אני מבין שאבא שלי לא יוכל להסתדר לבד והוא צריך מישהי חזקה שתהייה איתו. מצד שני אני לא מסתדר כל כך עם האישה והילדה שלה. רוב המריבות שלנו היו כי סבתות שלי פינקו אותי כי הם הרגישו שהייתי צריך תמיכה והן אהבו אותי, אבל זה גרם בבית לקינאה שגרמה למריבות שגרמו לי לסבל יותר גדול. אמא שלי עדיין הייתה בבית חולים כל הזמן הזה, והייתי מבקר אותה פעם בשבוע. הייתי מספר לה רק את הדברים הטובים.

אמא שלי נפטרה צעירה שהייתי רק בגיל 12. אני בן 29 עכשיו אבל עדיין מרגיש שכל מה שעברתי משפיע על המחשבות וההתנהלות שלי. אני לא גר בארץ והיחסים שלי עם המשפחה רחוקים ואני מעדיף ככה. הבעיות האלה גרמו להרבה סטרסס והרבה לחצים, שכרגע אני מרגיש לא פתוח מבחינה ריגשית ואני סוגר את הכל בפנים ולא נפתח, כי זה כואב לי בלב, וזה גורם לי להרגיש פחד ועוד הרבה רגשות.

אני התחלתי לעשן בתקופת ההתבגרות ולעשות סמים שונים ומגוונים. תקופת ההתבגרות הייתה מלאה במריבות אלימות ופשע. לא הייתה לי תמיכה בבית. לא רציתי להישאר בבית. אני איבדתי את עצמי וצלם אנוש. יש לי זכרונות פוסט טראומטיות ואני לא מצליח להתרכז על איזה זכרון שבו הייתי מאושר או בטוח.

יש עוד הרבה רגשות או מקרים שעיצבו אותי עד הלום, אבל קשה לי לרשום אותם או לתאר אותם כדי שאנשים יבינו. יש לי שאיפות בחיים ואני בר מזל שאיכשהו הצלחתי לממש חלק מהם. בכל מקרה אני מרגיש שאני חי חיים של כאוס, חוסר בטחון וחוסר הבנה של מי אני כבן אדם ואיזה ערכים חשובים לי. אני עדיין חי בצורה של הישרדות. אני מרגיש קינאה לאנשים עם הורים תומכים, וחיים טובים ללא הרבה סטרסס או פחד, וכועס על העולם שלא קיבלתי אותה מנה. אני לא רוצה להרגיש את זה, אבל אפשר לשנות את זה?