אני מופנם ומעולם לא הייתי בזוגיות, אני כמה למצוא מישהי, מה אפשר לעשות?

שלום לכולם,
אודה מראש על הסבלנות והנכונות לקרוא עד הסוף וגם אם לא, אז זה בסדר.
כותב כאן בעיקר כדי לפרוק, אבל אשמח כמובן לקרוא גם את דעותיהם השונות של הכותבים כאן.

אתחיל מכך שמעולם לא הייתי בזוגיות עם אף אחת. לא הגעתי אף פעם לכל אינטימיות עם מישהי ואפילו לא התנשקתי.
ברור לי כי היותי בתול בגיל מבוגר יחסית (לא מבחירה), מעבר להיותה בעיה בפני עצמה, היא תסמין לבעיות אחרות.

מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד מאוד ביישן ומופנם. הדבר נמשך גם בגילים יותר מבוגרים. מצד שני, המופנמות שלי, שבעיקר מתבטאת בחוסר שיתוף לגבי מה שעובר עליי, גם לא מנעה ממני להיות מוקף בחברים בשלבים רבים בחיי (בית ספר, צבא, לימודים ומסגרות ספורט שונות שעוסק בהם).

השתדלתי ככל האפשר להיות תמיד זמין ותומך עבור חבריי - בין אם בעזרה בלימודים בבית הספר ובמכללה ובין אם להקשיב להם כשמשהו שעבר עליהם בחייהם האישיים ועוד. כל זה, יחד עם היותי ספורטאי מגיל צעיר יחסית (ועד היום), תרם לכך שהייתי מוקף בחברים (גם ידידות) בכל המסגרות ששהיתי בהן.

בשנים האחרונות, הדברים משתנים לרעה. מטבע הדברים, כולם הולכים לדרכם. הרבה מהחברים התחתנו והם פחות פנויים, ובצדק רב, למפגשים שונים ועסוקים יותר בחייהם הפרטיים. חלק גרים מאוד רחוק ו/או עובדים במשרות תובעניות וכו'. כתוצאה מכך, מרבית הקשרים התרופפו וחלק אף נותקו.

יש לי בסה"כ קשר טוב עם הוריי היקרים ומגיע לבקרם תכופות. העניין הוא שגם אותם אינני משתף במצוקות שלי (אם כי הם מבינים, גם בלי שאצטרך לומר להם, רק מלהביט עליי, שעובר עליי משהו רע), וכך נוצר מצב שלמעשה אני די בודד וממעט בקשרים עם אנשים.

אני מנסה להביט לאחור ולראות כיצד הגעתי למצב כזה. בסה"כ אני אדם ממוצע, עוסק בספורט תחרותי (מה שמן הסתם מחייב אותי לשמור על עצמי מכל מני היבטים וגורם לכך שהמראה החיצוני שלי יהיה די סביר, בין היתר), עובד (גם אם לא מרוויח הרבה, אבל בכל זאת מצליח להתנהל עצמאית, לשכור דירה ולהחזיק רכב) ובאופן כללי משתדל להתנהל די בשלום עם סביבתי.

אני כל כך כמה למצוא מישהי שיהיה אפשר לדבר איתה על הכול, שנשתף האחד את השנייה במה שעובר עלינו, שנצחק ביחד, נתמוך האחד בשנייה ופשוט נאהב.
יחד עם זאת, ברור לי המופנמות שלי וחוסר הנסיון והביטחון העצמי הרעוע, מהווים מכשול משמעותי מאוד להשגת כל אלה.
פעמים רבות, לרוב לפני השינה, כשאני חושב על כך שאולי אשאר לבד כל חיי, נוצר לי גוש ענק בגרון ואני נמצא ממש על סף דמעות.

נרשמתי בעבר לכל מני אתרי היכרויות אבל לא ענו לי הרבה בנות, ואלה שכן, ההתכתבות עמן לא נמשכה הרבה ובטח לא הגיעה לכדי פגישה.
מעבר לזה, אין לי כל כך איפה להכיר. במקום העבודה מרבית העובדים הם גברים והנשים מבוגרות ממני בהרבה ונשואות.

בגיל צעיר יותר השתדלתי לשמור על אופטימיות והאמנתי שאולי אצליח להכיר מישהי, איכשהו, בכל זאת (חשיבה קצת ילדותית) אבל בשנים האחרונות, ובייחוד בתקופה האחרונה, משהו בי ממש נשבר ונחרב (אולי זה סמלי מעט שכותב את זה בערב תשעה באב). התקווה שלי נמוגה והדיכאון שלי, גם בגלל חוסר התפתחות מקצועית, הולך וגדל.

מאוד מוקיר את מי שקרא הכול. תודה רבה ותזכו רק לבשורות טובות.
אנא מכם, אל תשתפו בפייסבוק ובכול רשת אחרת.