נמאס לי לשמוע את חברות שלי מקטרות על כמה "קשה" להן. מה אני אגיד?

אהלןן
אז בקצרה, משוחררת שנה, עובדת כרגע בעבודה זמנית; אפילו לא מגיעה למשכורת נורמלית, לא משרה מלאה, והתנאים בריצפה. אבל כמו שהתמודדתי עד עכשיו עם קשיים במהלך החיים, מבליגה כי אין לי ברירה. בשיניים נלחמת. יש לי מטרה.
משלבת לימוד של קורס קשה ולקראת סיום. מתכננת לעזוב את העבודה הנוכחית, ולעבוד בתחום הזה שאני לומדת. לכן כל כך נחושה להמשיך הלאה בחיים.
אני באמת כותבת לכם מייאוש, אף אחד לא מבין כמה קשה לי. אני נוטה להיות חזקה כל חיי. ואין לי למי לפרוק או לספר מה שעובר עליי. סהכ בת 21 אבל עברתי הרבה בחיים, כל כך הרבה דברים שחישלו אותי. לכל אלה שלא האמינו בי שאצליח להשיג דברים מסויימים, התאמצתי ועובדה שכן הצלחתי. כי זה האופי שלי. אני נלחמת. לא ממקום של להשוויץ. שלא תחשבו לרגע שדברים הגיעו לי בקלות. הפכתי למי שאני בזכות עצמי.
עכשיו לעניינינו-
אני שוקלת לאחר הקורס ללמוד עוד קורס של שנה או שנה וחצי ורק אז ללמוד לתואר.
יש לי מוטיבציה, רצון, אני משקיעה בגל מה שקשור לדברים שחשובים לי, וגם אם קשה... לא מוותרת. אין ברירה.
מה שלא קל לי, אני נמצאת בתחום אחר בחיים, חברות טובות שלי מהבית ספר, תכננו ללמוד יחד קורס מסויים שלדעתי בכלל לא מתאים להן. לא ייתכן ששלושתן אוהבות את אותו תחום. וצדקתי, כל הזמן הזה שאני לומדת, ולקראת סיום, הן התמהמהו שנה וגם לאחר שנה עדיין מתלבטות וחא מראות רצינות להירשם אפילו. ואני תוהה לעצמי, לא אכפת להן מהעתיד שלהן? בזמן הזה הן רק מבזבזות, יוצאות מבלות, לאחת יש חבר אז כל הזמן היא איתו, רואה רק אותו. זה מה שמעניין אותה. ושיהיה לה בכיף. והחברות האחרות מתכננות לטוס אוטוטו לחול. שיהנו מה אני אומר לכם. כן אני מרגישה שיש ריחוק, כל אחת בשלה. ואני מבחינתי כבר לנתק איתן קשר. תכלס. אין לי נושאי שיחה איתן. לא בקטע של שחצנות, פשוט עצוב לי. הן היו חברות טובות, אבל זהו... אני אחרי צבא, הכרתי חברות אחרות, אנחנו מדי פעם נפגשות, לא כמו פעם. תמיד אמרתי שיש חברות לתקופות. הן של התיכון לצורך העניין. בקרוב גם מאמינה שאמצא אהבה.. דבר גם כן שחסר לי.
פשוט נמאס לי לשמוע אותן מקטרות על כמה "קשה" להן, ושהן כל היום בקניון או עושות שופינג, ובאינסטגרם מי יותר יפה או יש לה יותר לייקים. באמת. התבגרנו. אני כבר לא יוצאת בסופשים בגלל. עובדת קשה הרבה יותר מהן! תאמינו לי. אני רק לומדת. ויש לי עומס וקושי, ואני אחרי השבוע גמורה וישר הולכת לישון
בכלל לא מעניין אותי, הראש שלי בלימודים. ואני רצינית. כן מתכוונת להשקיע וללמוד וכן להגיע רחוק.
הכי מאכזב, שמרגישה שהן מקנאות בי. בשיא הרצינות- לא מפרגנות מהלב. אין לי את מי לשתף בקשיים של הלימודים, הן מין עוקצות עם השאלה הקבועה- איך בלימודים.. ואני עונה בסדר. הרי מה אני אומר להן? הן לא מעודדות, לא מבינות אפילו מה אני לומדת. אין לי על מה לדבר איתן אם זה על לימודים. אז מעדיפה בכלל לא לספר, ורוצה להוכיח שכן הצלחתי.
פשוט מוציא אותי מדעתי העובדה שזה לא כמו שזה היה פעם. עצוב.
מה דעתכם? אני מבחינתי לנתק קשר. אבל הן עדיין מתעקשות להישאר חברות שלי.