היי,
אני בן 24 ופשוט אין לי כוח לחיים האלה.
כל בוקר אני קם לאותה שגרה מחורבנת- חיי חברה מינימליים, חוסר בזוגיות ובסקס, שאיפות לא ממומשות, רואה את השנים עוברות מול העיניים שלי...
זה לא משהו חדש, זה משהו שנמשך שנים בחיים שלי. שנים שאני מנסה להשתנות ולא מצליח. שנים שאני מנסה לבנות את החיים שאני רוצה ולא מצליח.
אני כרגע סטודנט שנה ג' ונשארה לי עוד שנה וחצי לתואר, שפשוט נראית כמו נצח.
אני לא אוהב את העיר בה אני גר, אני לא מתחבר לחיי הקמפוס באוניברסיטה בה אני לומד, אני מרגיש, על בסיס יום יומי, רגשות קשים שאני לא יכול להכיל- אפילו הליכה לסופר היא בשבילי עילה להתמוטטות, למשל כשאני רואה זוג ומקנא.
אני רואה אנשים שנראים הרבה פחות טובמוכשרים ממני מוצאים זוגיות ורק אני לא.
אני קם לשגרה מונוטונית של לימודים מכוח האינרציה. יש אלף ואחד דברים שהייתי רוצה לעשות במקום והלימודים תקועים לי כמו עצם בגרון.
הסיבה שאני נשאר זה גם בגלל לחץ כבד מהסביבה וגם בגלל שבסופו של דבר אני מבין שכדאי לי שיהיה לי תואר ראשון, ושאם אני אפרוש מהתואר אני אהיה אפס מוחלט ואעבוד בניקיון לשארית חיי.
החלום שלי זה לעוף מהארץ ולא לדרוך על האדמה המזוהמת הזאת יותר לעולם. אני מאמין שבחו"ל הכל יהיה לי קל יותר וטוב יותר.
השאלה רק אם לחכות עם זה עוד שנה וחצי, שבה אני אצטרך להתמודד עם הרגשות המרעילים והנוראיים האלה שאני חווה מדי יום ועם חוסר רצון מוחלט לקום בבוקר) או להגיד: קיבינימט התואר, האושר שלי יותר חשוב....ופשוט לברוח מפה לחו"ל! (יש לי אזרחות זרה)
יש לציין שכמובן מדי יום יש שלל מחשבות על התאבדות וכד' אבל הן לא פרקטיות כי לא בא לי לבאס את הסביבה שלי, וגם כי כנראה בתוך תוכי אני כן רואה איזושהי תקווה לעתיד טוב יותר.
עזרה, מישהו?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות