היי, שמי שני. קודם כל תודה מראש לעונים. זה הולך להיות ארוך ומפורט מהיסוד, אז אם תקראו הכל אעריך המון ואם חלק יגרום לכם להבין תפואנטה גם בסדר :)
אז הסיפור הוא ככה, מגיל קטן מאוד, ביסודי בערך הייתי ילדה היפראקטיבית במינה, תמיד מפריעה בשיעורים וזורקת בדיחות על הכל וסוג של הליצנית של הכתה.
ההורים שלי שהיו מקבלים שיחות מהמורים תמיד היו נוזפים בי על זה ואפילו מרביצים (כן, גרתי בתקופה שזו הייתה שיטת ענישה ולא רק במקרים של שיחות מהמורים) אז עברתי התעללויות ואני לא יודעת אם רק זה מה שדיכא אותי כי קשה לי להיזכר טוב בעבר ולמצוא את הגורמים המרכזים, אבל בכל מקרה עם הזמן, מגיל 13 ככה פשוט נהייתי "מרוסנת" יותר וביישנית יותר ויותר, אבל הביישנות הפכה ללא רגילה, זה פשוט שהרגשתי שכולם מגניבים ומצחיקים ואני לא כזאת ואני חייבת להתאים את עצמי ולהיות כזאת.. כל הזמן הרגשתי נחותה עם עצמי וזה המשיך עד גיל ההתבגרות בתיכון ופשוט הגיע למצב שאין לי מה לאמר בסיטואציות חברתיות, פשוט כלום לא עולה לי לראש. האם מצב כזה יכול להיות? האם קיים בן אדם ריק וחסר אופי ודעות שאין לו מה לאמר? אני פשוט נהייתי חלשה בחברה והצלחתי להחזיק חברה אחת שגם זה בגלל שהיא היתה חברת ילדות שלי והכרנו משהיינו קטנות.
אני אדלג קצת על התיאורים של התיכון ואקפוץ להיום, (אני בשירות לאומי )שאני פשוט מפחדת מסיטואציות חברתיות כי אין לי כישוריים חברתיים להתמודד איתם. זה מתבטא אפילו בדברים הקטנים כמו שיחת חולין עם מישהו, אני ישר נלחצת כשהוא פונה אלי ועולה לי לראש "שיט, בטח יהיה שתיקה מביכה, מה להגיד?" ואין לי שום דבר בראש חוץ מהלחץ. אני חושבת שזה מקור הבעיה, הלחץ הזה שאני שרויה בו כשאני צריכה לדבר, אבל באמת אני לא יודעת כבר ש נ י ם איך להפטר מזה, זה הרגל נוראי וחשיבה שחירחרה אצלי בתת מודע מאז גיל ההתבגרות וזה מחמיר עם השנים. זה פןגע לי בכל תחומי החיים כי תקשורת עם אנשים זה כמעט הכל.. זה עבודה, זה חברות, זה קבלת עצות..
אני לא יודעת מי אני בכלל ומה הדעות שלי, אני מרגישה נחותה כל כך ליד אחרים.. איך עושים סוויץ בחשיבה שטמועה בי שנים ?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות