יש לי יום הולדת בקרוב ואני מרגישה שלא השגתי כלום השנה כדי לחגוג משהו, זה נורא?

שלום לכולם.
אני חייבת קצת לפרוק.
אני בת 22 עוד שבוע.
אין לי מה לחגוג. אין לי כלום ביד. עברה עלי שנה קשה, וגם אחת לפנייה הייתה קשה. ובכלל, יום הולדת 21 הייתה זוועתית- פשוט הוכיחה לי כמה אני לבד, כמה אני נותנת ולא מקבלת כלום, כמה לא מגיע לחברות שלי חברה כמוני וכמה לי מגיע יותר ואולי לעולם לא אקבל אותו.
סיימתי את 21 בהרגשה של בן אדם מסכן ובודד ועלוב, שעדיף לעולם בלעדיו. הצטערתי שיצאתי מהבית. הצטערתי שסמכתי על חברה הכי טובה שלי (אז החברה היחידה שהייתה לי)
שלפחות ביום הולדת שלי תהיה חברה, ולא תפגש איתי ב12 בלילה ביום שאחרי, לשעה וחצי בבר באווירה של בהייה בטלפון ומתנה שכל כך לא מושקעת מחשבתית ורגשית- שכמעט נחנקתי. בניגוד להפקה השלמה שהכנתי לה...עזבו את ה1500 שקל, זה קל לשפוך כסף. אני אוהבת את זה. אבל אני ישבתי והכנתי דברים מהמחשבה שלי,
כתבתי וציירתי והדבקתי והשקעתי... הכנתי משהו ענק שידעתי שהיא צריכה, משהו שיעזור לה, משהו שחברה עושה. רציתי שתשמח, 3 שעות ישבתי וכתבתי ברכה שבאמת תעורר בה מעבר לשאר הברכות המשעממות.
ולא קיבלתי שום דבר שמראה שיש לי חברה.
לא באלי עוד יום כזה. מצחיק איך מהצד הכל נראה מושלם- מי שמסתכל עלי לא יאמין לעולם שאני, הבחורה עם הביטחון העצמי, הכנות, החוש הומור והיכולת למצוא מכנה משותף גם עם עציץ, חוזרת לחדר בלילה ופשוט בוכה.
מהצד- אני בחורה חכמה, ומרשימה בעייני רוב האנשים, אני מצחיקה, פלפלית ומקסימה ומצליחה להתחבר לאנשים בשניות. יש לי ים ׳חברים׳,
אנשים שאוהבים אותי ומעדיפים אותי, אבל משום מה זה נשאר בתחום העבודה או המסגרות הללו.
לא ניסיתי להביא את זה לחיים האישיים שלי, ואני לא בטוחה שאני אצליח. בטוחה שזה בעיקר אשמתי.
אני יפה מאוד, המווווווון מחזרים, יותר מדי.
כוח המשיכה שלי עשה לי רק רע בחיים, הייתי מעדיפה כבר להשאר כמו פעם, ילדה אומנם פחות יפה אבל שידעה שמי שאוהב אותה זה בגללה, בגלל הלב הגדול והאישיות ולא בגלל החזה והתחת.
לפחות לא הייתי נפגעת כל כך הרבה.
אני לא יוצרת קשרים אינטימיים, יש לי 4 חברות טובות וכל אחת למדה לאכזב בדרכה, אבל השנה, הכל שונה. נראה שכולן רוצות לשמח אותי ולהשקיע לי אבל אני לא שם. כולן רוצות לקנות, ולצאת, ולשמח אותי ופתאום נזכרו שהן חברות, אבל אני מפחדת לשנייה לצפות, לשנייה בודדה אחת שאני אגיד ואו, אולי הפעם יהיה טוב, ואז זה יתפוצץ לי בפרצוף שלי. לא סומכת על אף אחת מהן.
לכל החברות שלי יש זוגיות יציבה שהיא מרכז החיים שלהן מין הסתם, ואני.... אני רווקה נצחית. מעולם לא הייתה לי זוגיות, אני לא טובה בזה. אני בורחת מהטוב ונמשכת לרע בלי מודעות, ומבינה את זה רק כשהלב שלי נשבר עוד קצת.
אני אוהבת אתגרים ומשעמם לי מהר, ולא מצאתי גבר שרצה להיות שלי שאתגר אותי אינטלקטואלית, שעניין אותי, שגרם לי להרגיש שאני לא רוצה יותר.
וכשמצאתי כזה הוא לא רצה אותי. נשמע לכם מוכר? ספרו לי על זה.
אין לי כלום. מעולם לא הרגשתי לבד ככ למרות שאני ככ ביחד. אני מרגישה גלגל שלישי של החברות שלי, מרגישה שמשהו בחיים שלי חסר. מעין ריקנות. חסרה את האהבה שמעולם לא קיבלתי מגברים. לא רק משיכה, התרשמות, העדפה, אלא אהבה אמיתית... הערכה אלי, כבן אדם! מי אני מה עשיתי ומה שעברתי בחיים... ועברתי כל כך הרבה...
מילדה חסרת ביטחון, לא ככ יפה, חסרת מודעות, שקטה כמו דג שאפילו קצת חטפה מכות והחורמה כמעט עד השנה האחרונה של הלימודים, למי שאני היום. והייתם לפחות מצפים שאני אהיה מאושרת. לא?
והייתי רוצה שגברים יראו אותי ככה, ולא כמה ׳מרשימה׳ הייתי בצבא, או כמה ׳מרשימה׳ אני היום וכמה מושך ומאתגר לעבוד על מישהי כמוני ולשבור לי את הלב....
אני עומדת לסיים את המועדפת שלי, מחכה לוויזה וכנראה תוך חודשיים אורזת מזוודה ובורחת לקצה השני של העולם לחצי שנה, בלי להגיד להן.
אנסה את מזלי בעולם אחר, במציאות אחרת כי פה אני אומללה, עם חברות, עם משפחה ובעיקר עם בנים. :(
להשאר במיטה כל היום ולחכות שהיום הולדת תעבור? לתת צ׳אנס לחיים החדשים שבניתי לי?
מה עושים?