פוגעת בעצמי ורוצה שאמא תשים לב... או אבא... או מישהו

אני אהיה בת 18 בעוד שבועיים...
החיים שלי הם שבר כלי, אני שבר כלי.
עברתי כל כך הרבה דברים בחיים, שזה כואב לי להיזכר בהם בכל פעם מחדש...
אבל אני מתמודדת לבד עם הכל.
בגיל 15, אחרי שעברתי שתי החרמות שנוהלו ע"י החברות הכי טובות שלי דאז, הטרדה מינית במובן מסוים (זה מסובך), הפרעות אכילה, הכרתי את הפגיעה העצמית.
אפשר לומר שבהתחלה זה הרגיש לי כמו סיפור ממש הזוי... אבל אחר כך פשוט הבנתי שזה הדבר היחיד שעוזר לי להתמודד עם הכל. בהתחלה זה היה מאוד מפחיד, אבל לא באמת הרגשתי משהו... הלב שלי כל כך כאב, שפשוט לא הרגשתי שום דבר, פיזית. זה לא באמת כאב לי, זה פשוט... וואו, זה המשפט הכי פסיכי שאי פעם כתבתי, אבל זה פשוט פתח את הפתחים שאיפשרו לכאב לצאת, שאיפשרו לגוף שלי להתחיל לדבר ולהתלונן.
בגיל 16 ניסיתי להיגמל מזה... החלטתי שזה מסוכן מידי לגוף שלי... וחוץ מזה, האקס שלי באותה תקופה כבר גילה על זה ואיים עליי שהוא לא ידבר איתי אם אני אעשה את זה שוב...
הדברים שעברתי בחיים, חרדת הנטישה שלי והכל... גרמו לזה שפעם אחת הכל התפוצץ וסיפרתי לאמא שלי הכל... בכיתי לה כמו שלא בכיתי מעולם... ואני אדם עם קושי לבכות, אני בעלת חומות בגובה של בערך ארבעה מגדלי האמפייר סטייט. ביקשתי ממנה פסיכולוג, ביקשתי מישהו לדבר איתו... והיא הבטיחה לי שזה מה שיהיה... אבל עברו שנתיים מאז, ועדיין לא קיבלתי אחד. כשהעלתי את הנושא היא ענתה "בשביל מה? עברת את זה, את בסדר עכשיו"
סבתא שלי בתגובה אמרה "אני יכולה לממן לך מפגש אחד בלבד עם פסיכולוג, אבל את הפסיכולוגית הכי טובה של עצמך"
כך או כך - לא קיבלתי אף אחד לדבר איתו.
החברות שלי, כמו שכבר הבנתם מהגרסה המקוצרת הזאת לסיפור העלוב של חיי, לא באמת חברות, ככה שאין לי עם מי לדבר. ואני עוברת מבחור לבחור, בניסיון לחפש אדם שיקיים את ההבטחה הקבועה של "אני לא אפגע בך"
הם תמיד פוגעים בסוף.
אני לא מאמינה להבטחות, אני לא מאמינה באנשים, אני לא מאמינה שכבר יש בי שמץ של אנושיות.
ואני כותבת את זה בלי טיפת דמעה, כי אני פשוט לא מצליחה להרגיש את זה כואב.
זה יותר מידי כואב בשביל שאני ארגיש את זה...
זה כמו שמים חמים מידי ואז זה כבר מרגיש קר?
בכל אופן, אמא שלי היא אדם חשוב בעיר שאני גרה בה, ככה שאין לה ממש זמן בשבילי והיא תמיד מפילה עליי את הקשיים שלה, תמיד צועקת עליי ואף פעם לא מקשיבה באמת. סיפרתי לה על זה שגרמו לי להגיע סתם לבית ספר, כי אף אחד לא הודיע לי שלא לומדים באותו יום וכששאלתי אותה מה היא חושבת היא אמרה "נחמד, נחמד" בעודה ממשיכה לגלול את ההודעות באייפון שלה.
אני פוגעת בעצמי עכשיו... הפעם עמוק יותר ממקודם, חזק יותר ממקודם. זה עדיין לא כואב לי, ואני כבר לא מפחדת מאף אחד.
גם לא מהמוות שלי.
אבל זה עצוב לי, זה ממש עצוב לי לדעת, שאני מושיטה לה חפץ, בידיים חשופות, מעוטרות פסים אדומים וחומים, והיא אומרת לי תודה ומסתובבת.
זה פשוט עצוב לי.

מה אני יכולה לעשות?
אני מנסה להפסיק לפגוע בעצמי, שוב... אבל איך אפשר לגרום לה לשים לב? או למישהו? בלי לספר להם? אם אני אהיה זו שתספר, זה יהיה שוב "צומי" וזה לא מה שאני רוצה להשיג.