כמה זה עצוב שהגעתי למצב שאני לא אוהבת חברת בני אדם, הא? אבל זה המצב, אני פשוט לא מצליחה למצוא אנשים שמלהיבים אותי או שמצליחים לעניין אותי ליותר מ-2 דקות (ואלו הן בדרך כלל שתי הדקות הראשונות של ההיכרות איתם).
אני טיפוס כזה שיש לו סטנדרטים גבוהים, הן מעצמי והן מהסובבים אותי. אני מתעסקת בתחומי עניין רבים בחיים, חוקרת, בודקת, לומדת ומבקרת. הבעיה מתחילה בכך שאני די בודדה במערכה, ואת הכל אני עושה פחות או יותר לבד. זה יכול להיות בגלל שהאנשים שאני צריכה לעבוד איתם פשוט נטולי מוטיבציה וניסיון, אבל זה בעיקר נובע מאיזה קו תחתון של סטנדרט מחשבתי ובידורי שמאפיין את מרבית האנשים שאני נתקלת בהם.
אני מוצאת את עצמי שוב ושוב "האדם הכי מעניין בשיחה" - זה שתמיד יש לו דברים חדשים לספר, תגליות, שנינויות, וכד'. עברתי מספר מקומות בחיים שלי והכרתי המוני אנשים בטווח הגילאים שלי ומעלה, ואני פשוט מתוסכלת.
זה מוביל אותי לבידוד חברתי מהסביבה, כי כשאני לבד אני לפחות מנצלת את הזמן להיות פרודוקטיבית לדברים שמעניינים אותי. כשאני בחברת אנשים, אני בעיקר מבזבזת את הזמן שלי על וריאציות דומות של שיחות משעממות.
חשבתי שלימודי תואר ראשון יספקו לי סביבה צעירה ומודרנית, עם אנשים בעלי קו חשיבה מעט מפותח יותר מזה של חטיבת הביניים. האם אני באמת צריכה לחכות לתואר השני כדי למצוא סביבה אנושית מעניינת? ומי יכול להבטיח לי ששם אמצא את מבוקשי? האם אני צריכה לבטל את כל מה שטרחתי ועמלתי להשיג במשך כל כך הרבה שנים ופשוט "לזרום" עם הסטנדרטים הנמוכים של הסובבים אותי, כדי לא להרגיש כל כך לבד?
אני פשוט כבר כמה שנים בדיכאון הולך וגובר מהחברה האנושית, וזה ממש מייאש. יש לי רק ידיד אחד שבאמת מצליח להבין אותי ומרגיש כמוני, אבל זה פשוט מעט מדי. אנחנו מכירים כל כך טוב (מספר כמעט דו ספרתי של שנים), שגם לנו לפעמים כבר קשה לחדש משהו אחד לשני.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות