כבר 5 שנים שלא דיברתי עם האקסית, לפנות אליה?

שלום לכולם/ן,

ת' ואני היכרנו במהלך בימים שאני הייתי חייל באמצע השירות והיא עוד לא ידעה מה זה לתת הקשב.
אלה היו ימים תמימים בהם חיפשנו כל אחד מקום להתנחם בו.

בלילה אחד , אחרי ריתוק של 14 יום בבסיס יצאנו אני וחברים למועדון בת"א להשתחרר קצת .
שתינו ואני חגגתי על שליש אבסולוט .
נכנסים למועדון והכל אורות , עשן ואנשים כולם קופצים משתוללים ואני בראש עם מטרה אחת , היום זה היום שלי , היום אני יוצא מכאן עם מספר !.
בעודי נלחם בעשן עיני צדו אותה ידה על צווארה הלבן , הרגליים שלובות , העיניים מבולבלות ובורקות , ידעתי מה אני רוצה ולכן ניגשתי ואמרתי " היי נראה שלא נח לך כאן , את רוצה לרקוד ?" והיא ענתה בהסכמה , רקדנו ועצרנו והמשכנו ככה עד שהיא והחברות החליטו להתקפל ואני ישר ביקשתי את המספר , אבל היא לביאה ואמרה שהיא תרשום את המספר שלי.

מפה לשם עברנו ביחד תקופה של שנתיים ושבעה חודשים שבהם אנחנו במערכת יחסים אינטנסיבית ובונה .
עברנו כל מה שזוג יכול לעבור אם זה רגעי אושר מטורפים או רגעי משבר , אני זוכר במיוחד תקופה בה אימי נפטרה ,ת' הייתה בחו"ל כשדיברנו בטלפון היא התמלאה דמעות וניחמה אותי (לנחם הייתה התכונה הכי יפה שלה) , אני זוכר שהיא נחתה בארץ והדבר הראשון שעשתה זה לנסוע אלי לשבעה לשבת איתי . גם היא עברה משבר בצבא והיא עמדה בזה כמו גיבורה אמיתית , כבר אמרתי שהיא לביאה.

אני אדם בעייתי וגדלתי במשפחה לא פשוטה בכלל , זה לא היה מובן מאליו שיש מישהי שבאמת אוהבת אותי ושמוכנה להקריב בשבילי מזמנה . לצערי באותם ימים לא ידעתי כל כך איך לקבל את זה והיו רגעים בהם זלזלתי בה, היו רגעים שפשוט אמרתי לעצמי הגיע הזמן להתקדם , אבל לא העזתי לעשות צעד אז גרמתי לה לעשות צעד וביום חמישי אחד לפנות בוקר מצאתי את עצמי מחוץ לביתה כשדמעות חונקות אותי ואין לי מי שתיתן לי מקום להתנחם בו, אני זוכר את המילים שלה "כל אחד בוחר את עתידו".

מאז עברו הרבה מים בנהר , עברו כמה וכמה דייטים מאז אבל אני מעולם לא הפסקתי לחשוב עליה בצורה כזו או אחרת.
לאף אחת לא היה בחיוך הזה , החיבוק הזה , ההקשבה האינסופית הזו.
בכל פעם שהיו לי רגעים קשים הייתי כותב לה מכתב אבל לא שולח , לא רציתי להכביד ובשלב מסויים בלילה שיכור התקשרתי אליה שיחה גרועה בהחלט , דיברתי שטויות ובמקום לומר לה שקשה לי בלעדיה ושאני עדיין אוהב אותה אמרתי לה שאני לא רוצה לזכור אותה . עברה שנה מאז אותה שיחה מביכה ושוב אני מתקשר , הפעם זה תפס אותי באמצע יום עבודה כשאני משותק לגמרי ויודע שאני צריך לשמוע אותה אומרת לי " יש לי חבר..." ברגע הזה נשברתי אני זוכר איך יצאתי לרחוב ובכיתי נשברתי , אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע.

עד עכשיו בכל פעם שאני מגיע לרמה מסוימת של אגירת רגשות / מחשבות / געגועים , אני כותב למגירה אבל שוב אני מגיע למצב שבו אני כבר לא יכול יותר מרגיש שהחיים קצרים מידי ולכתוב למגירה זה בזבוז של זמן יקר.

כרגע אני נמצא על הקצה , ותוהה האם להתקשר שוב לקבל שוב תשובה שלילית ולהמשיך הלאה, למרות שאני מאד אשמח לחזור לזוגיות איתה.