אני לא יכול יותר לחיות עם הריקנות, מה לעשות עם עצמי?

אני ריק, פשוט ריק, כמו שזה נשמע. אני חי עם ריקנות, חוסר אכפתיות מוחלט, חסר מוטיבציה. אין לי חברים, יש קבוצה של ארבעה,חמישה אנשים שאוי הם רואים בי חבר אבל אני לא באמת מדבר איתם כל כך. אני לא לומד, לא עובד, סתם כל יום בא הבייתה ויושב. אין ל כלום בחיים, פשוט כלום. אני לא מתעסק בהרגשה הזו וכל פעם שאני ללא שם לב היא מכה בי מחדש. אני מרגיש על סף בכי כל הזמן, כל כזה שצועק בשקט, אין לי איך להעביר את התחושה. לא אכפת לי מכלום, אף אחד לא שם לב לזה. כולם חושבים שאני בסדר, הם חושבים שזה חלק מ"הסטייל" שלי. הם חושבים שהגישה הזו של החוסר אכפתיות הפרצוף המנותק והמתנשא והבגדים השחורים הם פשוט בחירה אופנתית, זה נכון ולא נכון, הבגדים שלי הם השתקפות שלי מבפנים. כולם חושבים שאני בסדר אף אחד לא שם לב אלי. אני שקוף לגמרי, הם לא חושבים שאין לי בכלל חיים, שאני יושב ובוהה בקירות יום אחרי יום, אחרי יום. אני לא מסוגל לשמור על קשר עם אנשים ושהם יוצרים איתי קשר אני מתחמק. אני לא רואה לעצמי עתיד, אני לא רואה את עצמי במערכת יחסים אי פעם, חי עם עוד בני אדם. אני מנסה לברוח כל הזמן מחברה. אף פעם לא יצאתי לבלות במסיבה או משהו בסגנון, אני מתחמק כל פעם מחדש. אני יוצא מידי פעם עם אותה קבוצה, מעמיד פנים בשביל להרגיש שאני בסדר ולשדר שאני בסדר. אני לא לומד, האדישות מכריעה אותי. יש לי פוטנציאל אז אני מצליח לשמור על ציונים טובים בלי ללמוד וזה עוד יותר מתסכל. הייתי יכול להגיע כל כך רחוק עם הייתי שובר את האדישות הזו. אני לא מצליח לראות את עצמי שנה אחת קדימה, אני פשוט שורד. עד עכשיו לא פגעתי בעצמי, לא אכפת לי מספיק אפילו בשביל לפגוע בעצמי ואני עצלן מידי בשביל לחשוב איך, העצלנות זו נגזרת של האדישות, הריקנות. עוד מעט צבא ואין מצב שאני מצליח לשרוד שירות מלא. המסגרת ואנשים זה בלתי אפשרי והם לוקחים לי את כל מה שמחזיק אותי: השיער, הבגדים, הציפורניים. אני לא רוצה לפגוע בעצמי, אבל אני לא מפסיק לחשוב שזה מה שיקרה ואני באמת לא רוצה, אבל זה כל הזמן רץ לי במחשבות. אני חייב טיפול אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה כי אלה לא באמת חיים. אני לא רוצה להמשיך לבלות את החיים שלי שוכב במיטה לבד עם מבט מזוגג. כולם חושבים שאני בסדר, אין לי שום מושג איך לפתוח את זה עם ההורים. אני חייב ללכת מהר לפני שהאדישות עוד פעם תנצח אותי ואני אמשיך להדחיק. אני כל פעם רוצה לצעוק להגיד משהו ואני לא מסוגל. הייתי בטיפול בגיל 16 והמצב שלי היה יותר גרוע והעמדתי פנים שאני בסדר אצל הפסיכולוגית. אני לא יכול יותר אני חייב לעשות משהו עם עצמי.