כל הזמן משווה את עצמי לאחרים ומרגישה רע עם זה

מכירים את זה שאתם עוצרים את עצמכם יום אחד ואומרים לעצמכם שאחרים הצליחו בחיים הרבה יותר מכם? לאחרונה אני שרויה בדיכאון עמוק. אני יושבת ומשווה את עצמי לאחרים, וזה עושה לי רע. אני לא רוצה לעשות את ההשוואות האלו אבל רצף של אירועים הסובבים אותי גורם לי לתהות- איך זה שהגעתי לגיל 31 ואני עדיין לא מוצאת את עצמי מבחינת תעסוקה? איך זה שכל החברים שלי סיימו כבר תואר ראשון ושני ואני בקושי סיימתי הנדסאי? איך זה שלכולם יש רישיון ואני נכשלתי כבר ב-4 תיאוריות? איך זה שלכל החברות שלי כבר יש ילד אחד (ושני בדרך) ואני עדיין לא שם?
אני יודעת שקל להגיד שאני צריכה לעשות סדר עדיפויות ולהתמקד בדבר אחד כל פעם עד שאני אשיג את המטרות שלי... ובכל זאת איכשהו, יצר הרס עצמי שקיים בי מונע ממני כל פעם להשיג את זה, מרחיק ממני את המטרות האלו ע"י כניסה למינוסים בבנק שלא מאפשרים לי אפילו להירשם ללימודים, כי כבר יש 5 הלוואות להחזיר ואוברדרפט תמידי.
בעלי עוזר לי מחוסר ברירה, אבל אני יודעת שהוא עושה את זה בלב כבד. שכר הדירה נופל עליו וגם התשלומים... מנסה פשוט לפצות על הריק הזה שנוצר לי בחיים ע"י חפצים.
אפילו שאני לא באמת צריכה אותם... רק להרגיש שיש לי משהו להתעסק בו ולהיאחז בו.

זה עושה לי כ"כ רע שאפילו עם האנשים שעובדים איתי בקושי יש לי אינטרקציה כי אני לא מפסיקה לחשוב שהם יותר טובים ממני. פיתחתי סוג של חרדה חברתית, אני לא מצליחה לתקשר במסגרות חברתיות כי אין לי מושג איך להתנהג בטבעיות ליד אנשים.
עצוב לי, אבל אין לי אפילו חבר אחד בעבודה שלי. כולם תופסים מרחק מהקוקו התורנית, שמעדיפה להתבודד ולעשות את העבודה שלה... ולמען האמת, אני לא מאשימה אותם.
אני מנסה להיות טובה ואכפתית עד כמה שאני יכולה כלפי הסביבה שלי, וזה גורם למצבים שהרבה מאוד פעמים אנשים מנסים לנצל את טוב הלב שלי ואני יוצאת זו שנפגעת בסוף היום.
אני בוכה המון לאחרונה... בעלי לא מצליח להבין אותי. הוא חושב שהגישה שלי היא הבעיה. הוא לא מצליח לתפוס שאני פשוט לא יודעת מה אני עושה עם עצמי ולאן החיים שלי הולכים. הוא חושב שבמפגשים חברתיים אני שותקת מתוך ביישנות אבל האמת היא שאין לי שמץ של מושג איך מתנהגים ליד אנשים בגילי. מעט החברים שיש לי (שניים בקושי) מקבלים אותי כמו שאני, ואיתם אני מרגישה פחות או יותר עצמי... אבל כשהם לא לידי (מרבית הזמן) אני מרגישה כ"כ לא שייכת.
היום אחרי הרבה מאוד זמן, מישהו התחיל איתי ברחוב. סתם ככה פנה אלי ואמר שאני נראית לו מעניינת באיזה שהוא אופן ושאל אם אני מהאיזור. עניתי שאני נשואה והמשכתי ללכת. אח"כ התחלתי לחשוב ביני לבין עצמי מה היה קורה אם הייתי מסתובבת והולכת לכיוונו של הזר, שהיה לגמרי הטיפוס שלי אילולא הייתי נשואה...
אני לא יודעת מה אני שואלת פה בעצם... כנראה שאני רק רוצה להבין איך יוצאים מהמצב הזה ומה אני עושה עם עצמי.

רע לי, עצוב לי, בודד לי, ואני לא בן אדם כזה...
יש בי המון אופטימיות למרות הכול ואני לא מראה כלפי חוץ כמה קשה לי.
איך יוצאים מהלופ הזה?