התפטרתי ממקום ואני מתחרט על זה, לא מצליח למצוא עבודה יציבה. מה לעשות?

אני בן 21, לא עשיתי צבא, יצאתי אחרי כמה חודשים כי לא הסתדרתי.

לאחר השחרור ישבתי בבית 4 חודש ולא עשיתי עם עצמי כלום, ממש כלום...
התמזל מזלי והתחלתי לעבוד במקום שגם היה המקום עבודה המסודר הראשון שלי... העבודה נחשבה לי כמועדפת והמקום עצמו הוא מקום עם סטנדרטים מאוד גבוהים ותנאים מעולים שלא הייתי מודע אליהם ברוב טיפשותי ולקחתי את כול מה שהיה לי שם כמובן מאליו כי זאת הייתה עבודה ראשונה, ותמיד חשבתי לעצמי שאם בעבודה הראשונה בחיים שלי השגתי את הטופ של הטופ מה שנקרא, אין סיבה שאני לא אמצא את זה בשום מקום אחר.

עבדתי במקום יותר משנה. בשלב מסוים קרה לי מקרה שהכניס אותי לדיכאון, בנוסף פיטרו מישהו שעבד איתי, הביאו במקומו ערס שלא סבלתי להיות בסביבה שלו, חוסר הערכה של המנהל למרות שהייתי העובד הכי טוב שלו והוא ידע את זה, ופשוט הגעתי למצב שלא יכולתי לסבול להגיע לשם כול בוקר... באמת שלא ראיתי כבר מטרה.

לקראת הסוף הייתה לי שיחה מאוד קשה עם המנהל שאמרתי לו כול מה שאני חושב, על ההתנהלות של דברים מסוימים באותו מקום עבודה ואמרתי צמד של מילים שהתחרטתי עליהם באותו הרגע (לא קיללתי אף אחד או משהו, נטו לגבי המקום עבודה) שבה כמה ימים לאחר מכן הגשתי את המכתב התפטרות.
המנהל שלי שם, הוא מאוד Workaholic מה שנקרא, לגיטימי, בן אדם שעבד כול החיים שלו עבודת ידיים במדינה המסריחה הזאת...... הוא נעלב ממני שככה אני זורק מקום עבודה

כחודש לאחר המכתב התפטרות עזבתי את המקום, נפרדתי מכולם יפה והלכתי לי לדרכי.


בהתחלה הייתי נורא שמח, אמרתי שמפה אני רק מתקדם, אם היו לי שם X וY תנאים (לא רק בשכר!!!! הרבה מעבר!) אז אני אשיג אותם בכול מקום.

טוב, טעיתי.

מאז קרוב ל5 חודשים גם כן לא עבדתי (יום פה יום שם וגם זה על יד אחת), הייתי בקרוב ל30 מקומות וכול מקום עבודה יותר זבל מהשני, מינימום תנאים, מינימום שכר, ואם לא מינימום שכר אז המקום עצמו דיר חזירים מבחינת תנאים אנושיים ואני לא מוכן למכור את עצמי בשביל כסף...

לאחר הכמעט 5 חודשים האלה הגעתי למקום שעל הנייר אותו תפקיד, אבל בתאכלס זה לא בידיוק זה, טיפה מעבר, עבודה ומקום מאוד משעממים.

אין לי עם מי לדבר שם, כולם בנות חוץ ממני ומעוד שתיים, חברה נורא קטנה (10+ אנשים), בנוסף בריאיון הבטיחו לי שכר מסוים שאמרו לי שלאחר חודש אני אקבל אותו, חיכיתי חודש, בסוף המנהל שעשה לי את הראיון לא היה מתואם עם הבעלים, הבעלים בפגישה שלי איתו אמר לי הרבה פחות ממה שהציעו לי. ובכלל, אין במקום הזה כלום, נורא משעמם, ואני פשוט בדיכאון שאני לא מסוגל לצאת ממנו.

5 חודשים הייתי בבית לאחר ההתפטרות, וזה הכי טוב שמצאתי. אני כבר לא יודע מה לחשוב.

יש מצב שאני מפונק, יש מצב שאני טמבל ושאני אידיוט ש40% מהזמן שלו מאז שהשתחרר מהצבא ישב בבית, אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני מתחרט כל כך על זה שהתפטרתי מאותו מקום, אנשים חולמים כול החיים שלהם להגיע למקום עם תנאים כאלה ואני פשוט זרקתי עבודה טובה.. עבודה שאני לא אמצא בחיים יותר...

דיברתי עם המנהל שהיה לי שם אם אני יכול לחזור והוא אמר לי שהם לא צריכים עובדים כרגע בלי להיכנס למה שהיה ביני לבינו, אבל ככה או ככה אני לא חושב שהוא יקבל אותי לעבודה שוב, הוא פשוט נעלב ממני.

אני מוצא את עצמי בנקודה שפשוט אני שואל את עצמי כול דקה ביום מה אני עושה עם החיים שלי, אין לי שאיפות אמיתיות, אני לא רואה את עצמי מתקדם במדינה הזאת, לא סובל לחיות פה, אני לא בידיוק הטיפוס שישב על התחת וילמד 4 שנים עכשיו לתואר שאני בכלל לא מאמין בו, לא סובל את כול הצורת חיים הזאת...

וכול היום אני אוכל את עצמי על זה..... מאוד קשה לי לראות את עצמי ממשיך הלאה במצב הזה...האם להתפטר מאיפה שאני נמצא עכשיו (יחס מזלזל של הבעלים, הבטחות שווא, ומקום עבודה משעמם שמביא לי דיכאון ומת לעוף משם שיגמר היום) ולנסות את המזל שלי עוד פעם ולהסתכן שוב בלשבת בבית כמה חודשים טובים כנראה.... כי שוב, זה הכי טוב שמצאתי ב5 חודשים...

ומצד אחד, למה אני כ"כ אוכל את עצמי על זה שעזבתי את איפה שהייתי? הרי אני יודע מה הסיבות שעזבתי בגללן, אבל אני פשוט לא יכול להשתחרר מזה, והנה חצי שנה אחרי, זה עדיין מהדהד לי בראש, שבמקום כזה אני כבר 99% שלא יהיה.



וקצת עליי.. בן 21, בלי שום אנשים שאני יכול לקרוא להם חברים אמיתיים, אין לי ממש חברים למען האמת.. חוץ מתחביב אחד שהוא רוב ההוצאות הכספיות שלי שמשאיר אותי עוד עם עניין בחיים ושעשיתי בו קורס מקצועי נטו בשביל התחביב, אין לי כלום מעבר...