איך מפסיקים את הבדידות?

שלום לכולם
למי שמוכן לטבוע בצרה שלי ולעזור אני יותר מאשמח.. מאז גיל קטן אין לי חברים. מעולם לא הצלחתי לבסס קשר אמיתי שמחזיק לטווח ארוך ושבאמת אפשר להינות ולצמוח מימנו. ביסודי לא הייתי ילדה מקובלת והשנתיים הראשונות של א-ב הייתי לגמרי לבד. לבד בהפסקות לבד בשיעורים לבד בבית. בכיתה ג' מצאתי חברה, הקשר היה לא בריא והיא רק ניצלה אותי וניתקנו קשר שנה לאחר מכן כי היתה השפעה רעה עליי. מאז התיידדתי עם שתי בנות ונהיינו מעין חבורה. תמיד הרגשתי גלגל שלישי ובכיתה ה' היה ריב ענקי שעשה קרע ושוב נהייתי לבד. עברתי חרמות, השמצות, השפלות, וזה רק כי הייתי ביישנית ולא הייתי מסוגלת לעמוד על שלי, לפתוח פה ולהגיד שכל הסיפורים עליי זה שקר אחד גדול. עד התיכון הייתי מושפלת וסבלתי מכל רגע. לפני שבאתי לתיכון התייעצתי כאן והבנתי שאני צריכה להתחיל דף חדש. התחלתי להשתנות. הכרתי מישהי והיא נהייתה החברה הכי טובה שלי מתחילת התיכון, הבנו אחת את השנייה והתחברנו כי עברנו דברים דומים. בתחילת כיתה יא היה ביננו ריב והיא החליטה לנתק את הקשר. שוב נותרתי לבד. הצלחתי להתחבר לחבורת ילדים אבל תמיד באו אליי אנשים כדי לנצל את טוב ליבי וזה שאני טובה בלימודים. היו מתחילים שיחה כדי להראות שהם כאילו מתעניינים ואז מנצלים. והייתי נותנת להם, כי זו הדרך היחידה שבכלל פנו אליי ודיברו איתי. בהתחלה נתתי לזה לעבוד עליי, חשבתי שאולי ככה זה חברים, שככה זה צריך להיות. חשבתי שהצלחתי להשתנות ולנצח את העבר. אבל רק בסוף התיכון הבנתי שלא התנתקתי מהעבר אלא חייתי אותו. ראיתי את זה כמה פעמים והדחקתי. תמיד פניתי אליהם בווצאפ ודיברתי ושאלתי לשלומם ודאגתי והבעתי אמפתיה וסימפתיה, אבל התעלמו ממני ומדבריי ללא סוף. הייתי רוח רפאים עד שהיו צריכים אותי. הייתי קונה להם מתנות ומביאה ברכות לימי ההולדת. ואני ביום הולדתי אפילו לא קיבלתי מזל טוב, כשידעו שהיה לי יום הולדת. תמיד חלמתי לחגוג פעם אחת יום הולדת עם אנשים נוספים חוץ מהמשפחה שלי. שאקבל בלונים או שירשמו ברכה. משהו, וכלום. חשבתי שאולי לא מדברים איתי כי אין לי נושאי שיחה משותפים איתם, וזה נכון, אבל גם כשניסיתי להתעניין בהם ולמצוא נושאי שיחה משותפים עדיין דחפו אותי מחוץ לתמונה. לא הזמינו אותי מעולם לשום מקום, שום אירוע, אז אמרתי לעצמי אני לא צריכה אותם, חיכיתי לגיוס שאולי שם משהו ישתנה. ועכשיו אני כמעט שנה בצבא, התיידדתי עם כמה אנשים, ועדיין אני לא מצליחה להתחבר איתם. כמו חברים לכיתה הם חברים לצבא. מדברים פה ושם במקצת, ובחוץ כאילו איני קיימת. לאחרונה אני חשה זלזול מצד האנשים שבמחלקתי כי אני עוד צעירה יחסית ובזים לאינטיליגנציה שלי. הצלחתי להתיידד עם מישהי שאיתי בחדר אבל גם היא בסוף התרחקה. אני כל פעם מנסה להבין מה לא בסדר איתי ואני לא מצליחה. אני שואלת ולא מקבלת תשובה. אומרים לי שאת השירות לא עושה התפקיד אלא החברה. אבל אין לי חברה וזה מבאס אותי מאוד. לא יודעת מה לעשות ואני כבר מרגישה חסרת אונים.. הייתי רוצה להרגיש מה זה להיות אדם נורמאלי לשם שינוי.. מישהו עם חברים שיכול לדבר איתם שיהיה להם אכפת ממנו. למה זה כ"כ קשה לקבל דבר כזה שלכאורה הוא טריוויאלי? אז מה עושים?