לא יודע/ת אם אני רז או מאיה, אבל יודע שאני לא אוהב/ת את מה שאני, אז מה עכשיו?

היי
אני לא ממש יודע/ת איך זה עובד, זה היה קצת ארוך ויש לי הרבה שגיעות כתיב אז אני מצטער/ת מראש

מאז גיל 12 בערך אני זוכר/ת שלא ממש הרגשתי גבר, בהתחלה זה לא ממש היה "אני לא אוהב את עצמי", זה היה להפך, אהבתי שהייתי נמוך יותר מכל הבנים האחרים ושאני דקיק וגמיש, ואז התחלתי להיתפתח ושנאתי את זה.
כבר מגיל צעיר הייתי יותר קרוב לחברות הבנות שהיו לי, אבל התחלתי להסתובב יותר עם בנים ככל שהתבגרתי, כי היו הופכים אותי ל"מטרה".
בתחילת החטיבה, כשהבנים התחילו לגלות את עצמם, היה לנו הרגל מגעיל של הבנים הכיתה להשכיב אנשים שיושבים על שולחן ו... "לדפוק אותם", היו לי רגשות מעורבים לגבי זה, מצד אחד זה היה די נורא, זה הפך סקס ללא הסכמה לבדיחה, ומצד שני הייתי מביא את עצמי לסיטואציות שיעשו לי את זה
מאוחר יותר בגיל ההתבגרות, כשאני התחלתי גם לגלות את עצמי, גיליתי שעונג גברי לא "סיפק" אותי והתחלתי לפנטז על איך בנות מרגישות, והעונג הגברי הפך למתלה כדי לגרום לגוף להפסיק להראות שהוא "רוצה"
בגיל 15 יצאתי לחברים שלי בפעם הראשונה כביסקסואל, עדיין לא ממש ידעתי אז על כל הקשת המגדרית וזו הייתה דרך קלה להגדיר את עצמי, דבר שחיפשתי כדי שהיה לי קל יותר להסביר את עצמי לאחרים. עד אז לא ממש נתתי לאחרים להקיר אותי באמת כי הייתי הילד הזה שכולם הציקו לו בחטיבה, אז גם לא ידעתי מי אני בידיוק. כשהתחלתי לחשוב מי אני רוצה להיות, התחלתי גם לדאוג למראה שלי, ואז התחיל הבלבול שלי.
קינאתי באיך שהבנות נראו, רציתי להיראות כמוהן והיתשבש בבגדים שלהן, ויותר מזה, שנאתי את איך שאני נראה, השיער בגוף, הזיפים שתמיד דאגתי לקצץ ל0, הגורגרת שלי, ורציתי להיות נמוך/כה יותר (אני 1.86 מ', מרגיש/ה כמו מגדל אור אפילו שזה לא כזה גבוהה) והזין (סליחה, זה כנראה היה הכי גרפי שאני אגיד)
גידלתי שיער ארוך, מתתי לעשות עגילים ופירסינג, אבל פחדתי מאיך ההורים יגיבו ובעיקר לא ידעתי איך לדבר על זה עם אנשים
מאז התגייסתי, ובצבא יש לי כושי יום יומי מהשיער הקצר והאנשים שסביבי, אני משרת/ת ביחידה קרבית ומרגיש לי שמצפים ממני להיות גברי נורא, וזה רק גורם לי ליותר תחושה שזה לא נכון בשבילי, אבל אין לי על מי להיתמך פה, כי כולם בנים הטרוסקסואלים, וחלק ענק מהם הומופובים, אבל מיום ליום אני רק מרגישה יותר חנוקה וקלואה בגוף הזה, וזה כבר הגיע למצב שאני מקווה לא לקום בבוקר כי אני לא מסוגל להביא את עצמי להתאבד כי אני יודעת כמה כאב זה יגרום לאנשים סביבי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, להכאיב לאחרים, אבל נמאס לי לסבול ככה
אני צריך/כה עזרה כדי להבין איך לעזור לעצמי ואיך להסביר לאחרים על כל זה
איך אני מבקשת מאנשים להתחיל לפנות אלי כאל מאיה?
ומה אם אני אבין שזה לא באמת בישבילי? מה אני עושה אז?
ולמה אני מרגיש/ה מידה מסויימת של בושה לדבר על זה?