לא מרגיש בנוח לדבר על דברים אישיים, איך להתנהל נכון?

שלום לכולם, אני מרגיש קצת חריג בתפיסת עולם שלי, בהתנהלות החברתית שלי, אולי יש לי בעיות חברתיות ואולי אני בכלל לא הבעיה ולא יודע איך להתנהל נכון,
על פניו אני בנאדם מאוד חברתי אני יכול להכיר 5 דקות מישהו/מישהי ולהוביל שיחה, לצחוק ולהתנהג כאילו אנחנו מכירים שנים (בקטע שלהנות לצחוק לשמוח אני באמת לא מרגיש שמתקרב רגשית וגם אין לי את הרצון הזה) אני כמעט כל הזמן מכיר עוד ועוד אנשים ומפגין הרבה ביטחון ואווירה טובה, תמיד ינסה לעזור ולהיות חיובי מהעבר הטראגי שלי.
אחת הבעיה שאני נתקל בהם שהרבה מנסים להתקרב אלי קירבה ריגשית, שיחות נפש, חלק חוץ מצחוקים אין לי אפילו כימיה איתם מסתבר, אני מדבר וצוחק עם כל כך הרבה אנשים שאני אפילו חצי מהם לא זוכר איך קוראים להם.. ומנסים להכיר אותי לעומק ואני מאוד סגור לכאלה שאין לי קשר ריגשי אליהם, ואת האמת אני לא מרגיש פתוח לדבר ולפתוח על העבר שלי ומי אני ומה הייתי...
כל חיי תמיד היה לי 2-3 חברים/ידידות/האקסיות בזמן כזה או אחר שהייתי פתוח איתם(שיחות נפש רגשות) וכל השאר אני אפילו לא יודע איך להגדיר אותם, אף פעם לא הרגשתי את הצורך כמו הרבה אנשים להראות בכוח כמה הם מוכרים, ויש להם קומבינות פה כי זה אח ובלה בלה.. לדוגמא עוד בעיה שנתקלתי בה בעבודה, התחילה לעבוד איתי מישהי צמודה אלי 9 שעות כל יום היתה היא היתה חמודה כזאת וצחוקים עד למוות ואווירה טובה, אבל אף פעם לא הרגשתי קשור אליה מעבר לצחוקים ורק לעביר את המשמרת בסבבה ולא לדבר על דברים אישיים, באיזשהו שלב היא עלתה לי על העצבים, בהתנהגות שלה, במעשים שלה שחצתה קווים אדומים שיש לה חבר אבל שיהיה, חיים שלה, נסיתי להעיר לה פעם פעמיים החלטה שלה,(אולי בגלל שאני לא מצפה מאנשים להגיד לי איך להיות, גם אני לא יבקש ממישהי מה לעשות ולשנות אותה) הכל טוב ברוח טובה לא לידי. ונהייתי אדיש כמו שאני עושה בדרך כלל להתרחק עד שהיא הבינה את הרמז, באווירה טובה אין לי שום דבר נגדה, התחלתי לתפוס קצת מרחק, פחות לצחוק רק איתה בעבודה ומשומה התחילה לשנוא אותי, וללכלך עלי כמו כל מי שאני לא מתחבר אליו אני מתחיל להיות אדיש אליו והוא מתחיל לשנוא אותי ממש, את האמת אני לא נפגע שמלכלכים עלי מאחורי הגב ואני אפילו לא יורד לרמה הזאת, רק חבל שזה הגיע למצב הזה..
גם בזוגיות, אני אף פעם לא הייתי בנאדם של סטוצים, ואת האמת יכולתי לשכב עם מליוני בנות, אף פעם לא הרגשתי את הצורך הזה, אני בנאדם שמתאהב שאני יודע שזה זה אני הולך על זה בכל הכוח, עם האקסית שלי הייתי 7 שנים שזאת באמת היתה אהבה ענקית, לפניה הייתי עם מישהי 4 שנים וזהו 2 בנות שכבתי איתם, אני לא מרגיש את הצורך הזה כמו כולם להראות בכוח עשיתי את זאתי ואת זאתי וכל הזמן לשמוע למה אתה לבד? איך זה הגיוני שאתה לבד? לפחות תז**? ותיראה כמה בנות רוצות אותך (שלא הטעם שלי בכלל) ולמה אתה לא עושה כלום? ותשאר לבד עד גיל 40, ואני אפילו לא מרגיש את הצורך להתגונן או להוכיח משהו, וזאת הסיבה שחושבים עלי דברים ומרכלים עלי, אבל אני חסין זה לא מזיז לי, אולי ממש טיפה, ואני בקושי מדבר 2 מילים על האקסית שלי כי זה סיפור קשה שאני לא מרגיש בנוח לדבר אליו, כמו שאמרתי בהתחלה יש לי 2 ידידות וחבר שמכירים את הסיפור ולא מעבר.
ואני לא בררן ואף פעם לא הלכתי על מלכות יופי, או סטנדרטים גבוהים אבל כן יש דברים שאני לא יתפשר עליהם, זה ישמע מפגר אבל שזה זה אני מרגיש אפילו לא יודע איך לתאר במילים. אני לא אשקר אני רואה הרבה זוגות בגילי חלקם נשואים וכן יש לי כבר את הרצון הזאת של להתחתן וילדים אבל אני לא הזה שיחפש כמו נואש ויכנס לאפליציות
אני כבר לא יודע מה נכון איך להתנהל, מצד אחד אני כן אוהב לצחוק ולהנות להיות חברותי להכיר אנשים, ללמוד דברים, לעשות דברים ביחד כחברה, לשמוח עד שזה מגיע לדברים אישיים ורגש ולהתקרב מעבר לצחוקים ואני מרגיש לא בנוח כי אין לי את הרצון הזה לוקח צעד אחורה הופך לאדיש ואז שונאים אותי
איך להתנהל נכון? להתרחק בלי שתיהיה שינא? להגיד להסביר ביפה שיצאו לי מהחיי זוגיות ואין לא חייב הסברים