בן 27 ללא כיוון בחיים, מה עושים במצב כזה?

אני אעשה את זה ישר ולעניין. אני בן 27.
ועברתי יותר מדי עיכובים ומכשולים בחיי במצב שאני נמצא בנקודת מוצא של ילד בן 18 מבחינת התקדמות בחיים.

בין הגילאים 17-27
עברתי שטיפת מוח בגיל 17, שבמהלכה חזרתי בתשובה מלאה. מחוסר דעת מוחלט וניצול של חולשה וילדות לא קלה מצד המטיפים הקיצוניים, יצאתי מהבית ספר אחרי כיתה יא', כשההורים לא עצרו אותי מהצעד הנחפז הזה. אחרי כמה שנים ששיניתי צורה וחייתי בתוך העולם החרדי, וניתוק יזום של כל חברי הילדות שלי. התעוררתי רק לאחר 4 שנים, עם הבנה שהתרחקתי מהמקום שלי והבנה שהעולם הזה לא מתאים לי. חזרתי בשאלה בגיל 21 התגייסתי לצבא ועשיתי בכבוד שירות משמעותי עד לשחרורי בגיל 24. אבל זה לא הסוף..

לצערי, השתחררתי עם בעיות בריאות שהתעוררו והוחמרו, חלקן פיזיות כמו בעיות קוצר ראייה נדירות (שלא נפתרות ע''י משקפיים) ובעיות רגשיות נוספות שביחד גרמו לי לנשור מכל מסגרת לימודים פורמלית. הבנתי אחרי שנה ועוד שנה של כישלונות חרוצים, שאני לא יכול להתקדם עד שלא אפתור את המכשולים האלה בחיי. אחרת, זה פול גז בניוטרל.

עשיתי ומימנתי לעצמי 2 ניתוחים קשים בעיניים, שהראשונה לא צלחה. והשניה לשמחתי כן. שהניתוח השני כלל כריתה של אחד משרירי העיניים שלי, עם החלמה של כחצי שנה כמעט, זכיתי בראיה תקינה 6.6 ללא צלקות ותופעות לוואי בהווה או בעתיד. במקביל הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית מעולה ועם המון למידה עצמית - נכנסתי לתחומים כמו כימיה, ביולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה והרבה תחומים במטרה לדלות תובנות ולהגיע לריפוי הצדדים המודחקים שבי. תודה לאל, עם המון מזל הגעתי כיום לקרקע יציבה מבחינה נפשית ובריאותית בגיל 27 המאוחר.

עם הרגשה אישית קשה שהפסדתי כבר את המומנטום..והכל לחינם.

מיותר לציין, שלא הצלחתי לחסוך ולכן אני עדיין גר אצל ההורים. דווקא שפוגע בדימוי העצמי שלי.

יותר מדי מזל רע ומחסומים בשנים הצעירות שלי במטרה להאבק על משהו ואני מרשה לעצמי לקרוא לזה מובן מאליו לאנשים אחרים בגילי, כשרוב השנתון שלי כבר למדו, התחתנו, הקימו משפחה ועזבו את העיר.

היום אני כבר מותש מהכל. אומנם הצלחתי הכל מאחורי. היו לי עוד המון מכשולים מינוריים, שהצלחתי להתגבר ולהתחשל. אבל זה פחות חשוב לפוסט. העניין שעברתי המון יחסית לבן אדם בגיל 27 מאדם ממוצע..אני מרגיש שאם אני מת מחר, אני יודע שעברתי המון וחוויתי לא מעט, לא משנה אם החוויות עצמן רעות.

אבל דווקא בגלל זה, אין לי כבר כוח, אני מרגיש שחוק.

אין לי כבר אנרגיה ואני כל הזמן פסימי כל הזמן לא משנה מה אחליט לעשות היום.. אני חש שלעולם לא אדביק את הפער.

תמיד אני אהיה במאבק, אחמיץ הזדמנויות, ואחיה מהיד לפה.

אני מרגיש שבגיל 27 להתחיל מהתחלה זה כבר לא יעזור. כי אני נושק ל-30 ואין לי כלום ביד. פשוט שום דבר. רלוונטי למשרות מינימום פשוטות.

אין לי אופטימיות לעתיד או מוטיבציה.

ולהתחיל להשלים מעכשיו חומר או ללמוד מקצוע - אין לי שום רעננות.

כי אני מרגיש שחוק מכל מה שעברתי. מה עושים במצב כזה?