שלום וברכה לכולם,
היום החלטתי שאציג בעיה קשה מרכזית שיש לי בחיים.
זה ממש מפריע ואני מרגיש שזה כמעט בלתי ניתן לשינוי.
בטבע שלי אני אדם ביישן. רחמן. גומל חסדים וותרן.
ויש לזה יתרון מצד אחד. שאני נמשך יותר לעשות טוב לאנשים.
מצד שני יש בזה חסרון.
כשאני רוצה לשכנע אדם מסויים בעמדה שלי. אז לפעמים אני מוותר לבן אדם כדי לא לפגוע בו. אפילו אם הוא וודאי טועה במה שהוא אומר. ואפילו אם שתי דקות אחרי שתיגמר השיחה פתאום יעלו לי תשובות וטענות.
אין לי דרך קלה להסביר אבל אני ירחיב:
יש בכל אינטראקציה עם אנשים " מאני טיים ". זמן של צ'אנס שאפשר להשתמש בו.
לדוגמא : אני רוצה לארגן על האש. ואני מדבר עם חבר. אם אציג בפניו את העל האש בתור משהו אטרקטיבי ושכדאי לו לבוא. הוא יחליט לבוא. אחרת אפספס את ההזדמנות והוא יסרב וימציא איזה תירוץ כי זה יראה בעיניו משהו שלא בא לו לעשות.
"מה יוצא לי מזה?" זה בעצם מה שכל אחד שואל כשמזמינים אותו לאנשהו.
בתפנית חדה.
אצלי זה לאו דווקא בנושא של לארגן פגישה.
אלא יותר כשאני מדבר עם מישהו על נושא שדעתי מוצקה. וחד משמעית.
שחור או לבן.
ופתאום אני שומע את הצד שלו. ובלי לשים לב מתחיל להסכים איתו כדי "לא לריב" "לחיות בשלום" "peace and love".
ו2 דקות אחרי השיחה עולים לי כל הטענות. ודברים חריפים שיש לי להגיד.
וכאילו בזמן המאני טיים שכחתי מהם לגמרי.
זה כמו שבן אדם באימונים. מנצח בכדורגל את כולם.
בזמן אמת עולה למגרש בגמר האליפות. ומפסיד.
זה המאני טיים. איך הפסדתי. באימונים הייתי טוב.
זה מעצבן. כי אני מרגיש שבשביל השלום אני מתפשר. ומפסיד הרבה בחיים.
ומצד שני אני מרגיש שהבן אדם ששוחחתי איתו רימה אותי(מן דמיון). כדי להכניס לי גול בצורה לא צפויה. מה שנקרא טריק כדי לנצח.
ניצול הזדמנויות זה דבר חשוב.
לדעת לקחת מה שנמצא מולך. לנצל את הרגע.
ואני לא מצליח ליישם את מה שאני יודע.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות