חיים חסרי מטרה וחסרי הנאה

רקע:

אני אנסה לתת את הסיפור בקצרה מבלי להכביר במילים.
כתה א' - ה': ילדות סבירה, הצקות פה ושם...
כתה ו':
עברתי מקום מגורים לבי"ס חדש. זה ידוע שילדים זה עם רע, סבלתי מהצקות חוזרות ונשנות...
עד תחילת התיכון בעצם. שם הילדים התבגרו, וההצקות לאט לאט נפסקו.
הייתי סוג של בן אדם חסר עמוד שדרה, "חנון" ו-Outsider מכל הבחינות. הייתי שונה, לא הייתי הולך למסיבות לא הייתי מתקשר עם בנות והייתי בשוליים של החברה.
בגיל 16-17 התחלתי לפתח סוג של דכאון. הרגשתי ששום דבר לא מעניין אותי, ואני לא רוצה שום דבר ואין לי באמת מוטיבציה ורצון לשום דבר שאני חי מכורח המציאות.
אמרתי לעצמי, שאני חייב שמשהו יקרה בחיים האלה שמשהו יזוז ולבד זה בטח שלא יקרה. אמרתי לעצמי שאני חייב שמישהו יעיר אותי, בחרתי להתגייס ליחידה קרבית למרות הרתיעה שלי מכך. חשבתי שזה יהפוך אותי לגבר, שאני אשתנה שאני אהיה בנאדם אסרטיבי. בקיצור, בניתי הרים וגבעות על השירות הצבאי.
מהר מאוד, התברר לי שהמסגרת הזו לא מתאימה לי אבל בכל זאת ולמרות כל הקושי בחרתי להמשיך ולהשאר שם. לאחר שנה בשירות, נשארתי לסבב שמירות בבסיס;
פתאום, התחלתי לצעוק ולהוציא קולות בלי הפסקה. לא הבנתי מה קרה לי באותו הרגע... לאחר בירורים ארוכים התברר לי שהתפרצה אצלי תסמונת טוראט.
לקח לי זמן לעכל את מה שעברתי.
זה היה הכאפה של החיים, מאותו הרגע הבנתי שהחיים לא יהיו כפי שהיו.
יצאתי לגימלים לתקופה ארוכה והייתי בדכאון ממושך...
לאחר מס' חודשים חזרתי לצבא ליחידה עורפית. הרגשתי שאני לא יכול יותר וכבר לא מסוגל, והשתחררתי לאחר כשנתיים של שירות צבאי.
אחרכך טיילתי חודש בשביל ישראל.
נשארתי תקופות ארוכות בבית, ועבדתי ON&OFF.

בכל מקרה אני מרגיש שאין לי שאיפות לא רצונות, ולא מטרות בחיים האלה.
אני סובל לעתים מדכאון וגם מאנהדוניה (חוסר יכולת להנות מדברים)
מדי פעם אני מנסה לעשות דברים בכח "עם האוכל בא התיאבון..." אך לשווא.
נקודות אור לפעמים יש בחיי, אך הן מאוד מעטות וניתן לספור אותם על יד אחת
אני יכול להגיד שמכל הדברים שחוויתי ועברתי פתחתי עור של פיל ומנגד קהות/חסימה רגשית חזקה וחוסר יכולת להרגיש תחושות ורגשות מסויימות.
אני לא בכיתי כבר קרוב ל-7 שנים (לא מצליח)
אני אדיש לחיים האלה.
אני לא מרגיש שיש לי בשביל מה לחיות.
אני לא רוצה כלום, אני ממשיך לחיות מכח האינרציה.
וככה עובר לא עוד יום ועוד יום, עוד שנה ועוד שנה והניגון הזה חוזר על עצמו: "אני אשתנה, אני אעשה משהו עם החיים שלי..."
והזמן עובר ואני נשאר אותו אני ללא שינוי.
לא רוצה לטוס לחו"ל לטיול ארוך, לא רוצה לעבוד לא רוצה לימודים, לא רוצה כלום....
מה הלאה?
מה הטעם בחיים כאלו, ללא מטרות וללא שאיפות?
סתם להעביר את הימים בחוסר טעם? סתם למשוך את הזמן?
כבר עברתי אינספור טיפולים, כבר ניסיתי אינספור תרופות וכלום...
לא משנה מה אני אעשה, לא משנה איפה אני אהיה...
הכל נשאר אותו הדבר.
הכל סתם, באמת שהכל סתם...