להתנתק מהדבר היחיד שיש לי בחיים האלה?

שלום חברים וירטואליים
אז ככה, אנחנו משפחה של 5 ילדים, אני השנייה ומעליי יש אח.
בגיל 18 התגייסתי ומאז לא גרתי בבית. הייתי קופצת לסופ"שים פעם בחודש.
אף פעם לא חוויתי מהמשפחה שלי התעללות פיזית או נפשית, ואני לא מצליחה להבין למה אני לא אוהבת אותם. אחרי הצבא הבנתי שאולי הבעיה בי ושאני צריכה לחזק את הקשר וקפצתי הרבה יותר הביתה, עזרתי, בישלתי, ניקיתי, ניסיתי לדבר. אבל כל פעם קיבלתי זלזול.
אם אני מדברת אז פתאום תוך כדי המשפט ההורים שלי מתחילים לדבר עם אחותי הקטנה, אם אני מנסה לדבר עם אחים שלי הם מעיפים אותי, למרות שהם כן מדברים בינהם.
שאלתי אותם פעם בבכי אם עשיתי משהו לא בסדר שכולם מתנהגים אליי ככה והם פשוט גלגלו עיניים ואמרו שממש לא, שהם אוהבים אותי ולא קרה כלום ואיך אני חושבת בכלל על דברים כאלה. אני רק אציין שהם לא מפסיקים להחמיא לאחים שלי, לעודד אותם ולחזק אותם. הם באמת הורים טובים!
בגלל הקורונה ובגלל שהלימודים והעבודה שלי בוטלו, אני מגיעה הביתה ממש הרבה. ועכשיו יש תירוץ חדש, הם טוענים שכשאני מדברת יש לי טון כועס ולא נעים לדבר איתי, אז הכי התאמצתי בעולם. הקלטתי את עצמי מדברת בדירה שלי עד שהרגשתי שכבר לא שומעים את הטון הזה, אפילו שאלתי את חברות שלי אם הן שומעות טון כועס.
כשבאתי הביתה נכנסתי עם חיוך, ואחרי כמה משפטים אח שלי צעק עליי: "למה את כועסת אבל? לא נעים לדבר איתך!" ופשוט נעלתי את עצמי בחדר ובכיתי. יש לציין שהקלטתי את השיחה הזאת והשמעתי לחברות, כולן אומרות שאין כעס שלי בין המילים.

האמת שנמאס לי כבר.
זה סתם נקודה אחת, אבל אני מרגישה כ"כ הרבה זלזול מצידם וכל ביקור בבית או שיחת טלפון אני מבטיחה לעצמי שיותר אני לא אלך אליהם, לא אענה להם, אנתק עם כל המשפחה קשר. ואז אני בוכה, נרגעת ונותנת עוד הזדמנות.
זה קשה. זה קשה עוד יותר כי בשנתיים האחרונות נכנסתי לדיכאון כזה, פיתחתי מלא חרדות וניתקתי קשרים עם כל החברים שלי, אני לא יוצרת קשרים חדשים, אני ממש נבהלת כשמדברים איתי ואני לא מצליחה לדבר זה תמיד כזה "היי" ואז אני בורחת. ואני מגיל קטן פשוט בכיינית, אני אף פעם לא אתבכיין שקשה לי, אבל כל מילה של אדם יכולה לפגוע בי.
אני כל הזמן מלאה באשמה שבגלל שאני נפגעת אני חושבת שכועסים עליי, ואולי זה בכלל לא ככה. אולי הכל בראש שלי. ואז אני עוד יותר שוקעת לתוך עצמי ומסתגרת.
אני הולכת לפסיכולוגית, אבל היא רק נותנת לי לדבר. היא בכלל לא מדברת בעצמה. היא רק אמרה לי שיש לי רגישות יתר.
שסיפרתי את זה להורים שלי ולאח שלי הגדול אתמול, הם פשוט כעסו עליי שהכל בראש שלי, שאני מוותרת לעצמי בתירוצים שונים, שחלאס לבכות כל הזמן. אמרתי להם שזה עושה לי טוב, והם אמרו שזה בגלל שמוכרים לי אשליות שזו לא אני אשמה, שזה דברים חיצוניים שממציאים בשביל לתת למטופל להרגיש טוב יותר.
למה הם לא יכולים פשוט לחבק אותי כמו שהם מחבקים את כל הילדים בבית?
אני צריכה פשוט ייעוץ.
להתנתק מהדבר היחיד שיש לי בחיים האלה? לנתק קשר עם המשפחה שלי?
או שאולי יש דרך אחרת להתמודד איתם בלי לחזור לדירה פגועה וכועסת?
אני עכשיו פגועה. אבל אני יודעת שעד מחר כבר ארגע. אם אני צריכה להתנתק, איך לא לחזור כמו מטומטמת כל פעם? להיות רעה ולא לענות יותר?