איך להמשיך מהנקודה הזאת?

היי.
אני אשמח לשמוע עצות והמלצות לאיך להמשיך את החיים שלי כפי שרשמתי בכותרת, אני מרגישה שאני נמצאת בתוך מרוץ ואולי אנשים אחרים יוכלו קצת לעזור לי כי אני מרגישה שהכל קשה לי.
יכול להיות שזה יהיה ארוך, אז מי שיקרא וייעץ לי מאוד יעזור לי.
אז, השתחררתי כמעט לפני שנה (אני עדיין נחשבת לחיילת משוחררת) ומאוד קשה לי למצוא את עצמי.
נתחיל מהעובדה שעד שמצאתי עבודה, לקח לי זמן (3 חודשים מאז שהשתחררתי).
הגעתי למשרד עו״ד שאם להגיד את האמת- אני לא נהנית ממנו ומהעבודה כל כך.
בסה״כ היא לא כזאת קשה (אבל המשכורת היא מינימום) ויש אנשים נחמדים שורה תחתונה. אבל אין שמה סביבת עבודה צעירה, ואני מרגישה שמתייחסים אליי כמו ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה (למרות שעברתי הרבה ואני רואה את עצמי יותר בוגרת מרוב בני ה20+).
רק בשביל להבהיר את העניין, היה לי תפקיד בצבא שמילאתי אותו בצורה מאוד אחראית, הייתי בבסיס פתוח עם עוד כמה חיילים שלא ממש עשו משהו אז אני הייתי החיילת היחידה שהמפקדים סמכו עלייה, הם מאוד העריכו אותי ועזרו לי במה שאפשר כי חיילים אחרים היו ׳דופקים׳ אותי כמו שאומרים בגימלים בתורנויות.
למרות זאת, הייתי בסביבה צעירה עם עוד אנשים בגילי וזה למה אהבתי מאוד להגיע לבסיס (לקח קצת זמן אמנם אבל נהניתי).
וממקום שסומכים עליי בעיניים עצומות ומעריכים אותי ועומדים מאחורי, הגעתי למקום עם אנשים חצופים שחושבים שאני חייבת להם משהו. שאני לא מתנהגת כמו עצמי ואני יותר מידי נחמדה ומנומסת.
בשום מצב כשהייתי בצבא לא הכנתי לאנשים קפה ובעבודה שלי זה חלק מהשגרה, מה שמאוד מציק לי.
ובכל זאת, אני עובדת טובה. אני מתקתקת דברים, משלימה משימות, נותנת את הכי טוב שלי.
כשכל תקופת הקורונה התחילה, היינו אני ועוד מזכירה. את אותה מזכירה הוציאו לחל״ת כיוון שהיא הייתה יכולה לקבל דמי אבטלה.
מפה לשם, נהפכתי להיות בעלת קצת יותר אחריות והמנהלת משרד אמרה לי לפני כן (עוד לפני הקורונה) שהיא לא מרוצה כל-כך מהמזכירה השנייה, למרות שהיא עם הרבה יותר ניסיון ממני.
ביום ראשון, אותה מזכירה חזרה ונתנו לה שני אופציות- או לרדת לחצי משרה או להתפטר.
היא התפטרה. ואני מאוד כועסת על זה.
הם דיברו על להרחיב לי את המשרה, בעד תוספת של 1,000 ש״ח בערך ושאני אתחיל חצי שעה מאוחר יותר (ב8:30) ואצא שעה וחצי מאוחר יותר (17:30).
יכול להיות שאני אשמע מאוד כפוית טובה, אבל לא טוב לי במקום עבודה הזה. מרגיש לי שאנשים לא מעריכים אותי מספיק וחלק מהלקוחות שלהם מאוד חצופים.
וכמו שאמרתי, זה מקום עבודה עם אנשים נשואים שכבר לרובם יש ילדים אז ככה שמבחינת הפן החברתי אין מה לדבר, והפן החברתי זה משהו שדורש שיפור אצלי.
אני מאוד רוצה לחזור לצבא (הציעו לי גם קבע, שבסוף לא כל כך יצא לפועל) אבל לא דיברתי עם המפקדים שלי כבר קרוב לשנה, אין לי אומץ להתקשר אליהם ולהגיד להם על הבעיות שלי.
אני גם לא יודעת מה אני אעשה והתשובה נגיד תהיה לא, כי אני לא רוצה להמשיך לעבוד במקום עבודה הנוכחי שלי.
גם מבחינת הלימודים- אני מרגישה מאוד אבודה ולא יודעת על מה ללכת. מה שאני כן מעוניינת בו זה פסיכולוגיה, אבל הדרך ללהיות פסיכולוג במדינה הזאת כל כך קשה ומייגעת ופשוט אין לי כסף מיותר להשקיע בתהליך הארוך הזה. אני תקועה מאוד מהבחינה הזאת כי אין לי מושג מה ללמוד.
ומהבחינה של הפן הזוגי והחברתי, המצב פשוט בקרשים. יש לי 2 חברות קרובות שהן מאוד יקרות לליבי והן מתוקות מאוד, אבל אנחנו חברות מהתיכון ומרגיש לי שהחיבור שהיה בינינו נעלם.
יכול להיות שאני אשמע חברה רעה, אבל הן לא יודעות עליי כל כך הרבה דברים. מבחירה שלי. פשוט מרגיש לי שמשהו כבר לא פועל, אבל מה אני אגיד להן, שלא בא לי להיות איתן בקשר יותר?
זה לא עובד ככה.
מבחינת זוגיות, זה הדבר שהכי מטריד ומפחיד אותי. לא פעם ולא פעמיים עולה לי המחשבה שיש סיכוי שלא יהיה לי חבר. אף פעם לא היה לי חבר ולא הבאתי אף בן הביתה (כן, שנות התיכון שלי לא היו השיא). אין לי איך להכיר בדיוק בנים כי 2 החברות האלו שדיברתי עליהן גם לא נמצאות עם בנים ואין להן ידידים.
בתקופת הצבא פגשתי מישהו שמאוד רציתי, אבל לא היה לי אומץ להגיד לו שאני רוצה אותו (כן, אני יודעת שזה אשמתי).
עד היום אני לא מסוגלת להתגבר עליו, וכל פעם עולות לי מחשבות לשלוח לו הודעה. אבל שוב, אני יודעת ששום דבר לא יצא מזה ושגם אם הוא הרגיש משהו אז, הסיכוי כל כך קטן היום.
בלי קשר, זה פשוט מוזר לשלוח הודעה למישהו שלא דיברתי איתו כבר מעל שנה.
וזה שובר אותי כל פעם מחדש. אני לא יודעת איך להתקדם הלאה וכסף לטיפול פסיכולוגי אין לי כרגע.
אני מצטערת מאוד אם זה היה ארוך, פשוט אין לי מישהו במשפחה שאני יכולה להתייעץ איתו מלב ללב (זאת עוד בעיה, אבל אני לא רוצה שהשאלה הזאת תהיה עוד יותר ארוכה).
אם מישהו יוכל לייעץ לי זה יהיה טוב, אני מרגישה אבודה, או שסתם יגידו שיהיה בסדר בסוף כי קשה לי להאמין לזה, בכ״מ תודה למי שקרא (: