האם לקחת צ'אנס?

אחרי שהפכתי את זה בראש מיליון פעמים, בלי להצליח להגיע להחלטה, אני פונה לחוכמת ההמונים, בתקווה שמישהו יוכל לשפוך אור על סיטואציות כאלה.
מעשה ביזיז. התחיל איתי מישהו שמאוד מצא חן בעיני, אבל בעיניים שלי היה מאוד וואו, ולא האמנתי שמישהו כזה יסתכל עלי ברצינות, אז הולכתי את הקשר למקום מיני.
ההתנהגות הזו שלי היא מגננה (אני מנסה לעבוד על זה), כי שברו לי את הלב כמה וכמה פעמים, והמגננה הזו גם גרמה להוציא משפטים מטופשים מהפה שלי כמו "לא רוצה להתחתן", חוסר יכולת שלי להיכנס לשיחה כנה על רגשות ועוד.
הקשר הזה נגמר לפני 4 חודשים. בדרך כלל אני רגילה לשכוח, כי אני כבר רגילה "לגברים של היום" או במילים יותר מדויקות למה שמשכתי אלי בחיי עד כה. העניין הוא שבין היזיז הספציפי הזה וביני הייתה כימיה טובה במיוחד, גם מינית (משהו ששנינו הודנו בזה) וגם מנטלית – ממש לא הודנו בזה, אבל אשכרה היינו מצחיקים אחד את השניה. אני לא מצליחה להרפות. כמה מקורי מצידי להתאהב ביזיז..
אני לא בחורה שחסר לה משהו, יש לי חברים, אני נראית טוב, הכל בסדר. יצאתי עם אחרים אחריו, אבל כל אחד שאני פוגשת – רק גורם לי לחשוב עליו יותר.
האופן שבו הקשר נגמר לא היה ברור. יכול להיות שבטעות אמרתי דברים קצת פוגעים. איכשהו במקום להיות כנה לגבי הרגשות שלי – אמרתי בדיוק את ההפך.
אני רק יכולה להניח, אבל מכל מה שנאמר והיה, נדמה לי שהרושם שנוצר אצלו הוא שכל מה שאני רוצה ממנו זה רק סקס.
הלוואי שהייתי יכולה לשכוח כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל ספציפית היזיז הזה, הוא אדם ממש טוב ואני חושבת שיש לו לב ענק, שנדירים הבחורים שהייתי איתם בקשר שאני באמת יכולה להגיד את זה עליהם.
קצת לפני הסוף הוא רמז משהו על זה שהוא מוכן למשהו רציני..לא בהכרח איתי, אבל הוא אמר את זה לי. ואני – הגבתי לזה נורא. ממש כמו ילדה מטופשת. אני יודעת שזה נובע מחוסר ביטחון שקיים אצלי (מבחוץ אף אחד לא ינחש את זה עלי, אנשים חושבים שאני הכי בטוחה בעצמי בעולם).
אם מישהו נשאר לקרוא אותי עד כאן – אז ממש תודה קודם כל.
הסיפור שלנו נגמר בכך שניסיתי ליצור קשר לא הרבה זמן אחרי הפגישה האחרונה וההזויה שלנו (בה אני התנהגתי בצורה לא ברורה עד מגמגמת), אחרי שכבר כמה פגישות קודם לכן התחלתי להתנהג "כאילו קיבלתי שיבוש". ושניסיתי ליצור קשר – שוב בהזמנה לסקס – הוא לא היה מעוניין.
אז כאמור, אני מתקשה להמשיך הלאה מצד אחד, שוקלת ליצור קשר, לכתוב לו שהתגעגעתי, אבל מצד שני, גם לא רוצה להיות מעיקה או מציקה או מביכה. אין לי מושג מה קורה איתו בחיים...אולי יש מישהי אחרת? באמת שאני לא יודעת.
יש את הקלישאה של אם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו, או שבאהבה או שזה או שזה לא זה. אבל...אני בטוחה שלא כל סיפורי האהבה שלכם הם כמאמר הקלישאה.
יש למישהו איזה סיפור דומה? עצה טובה? באמת שאשמח לשמוע. אני מניחה שהזמן יעשה את שלו, אבל כנראה שאם לא הייתי מרגישה כזה פספוס כבר הייתי שוכחת אותו.
אני אציין שעם בחורים שלא מוצאים חן בעיני אני מתנהגת בצורה נורמלית לחלוטין. אבל כשמישהו עושה לי את זה.. אני פשוט נהיית יצור קלמזי ומבולבל. עד שאני מקבלת איזושהי הדדיות. ואיתו לא קיבלתי – אבל – וזה אבל גדול – אני לקחתי את הקשר הזה למקום מיני. כל פעם מחדש. והוא כן פתח לי פתחים קטנים אבל אני לא נכנסתי.