מרגיש שהמוח שלי נדפק, עם הזמן שחולף מרגיש יותר גרוע

היי רציתי לשתף כל מיני תחושות שלי שאני חווה ביום יום,
רציתי לדעת אם עוד אנשים חוו דברים כאלה
ואם למישהו יש לייעץ מעבר מה לעשות כי אין לי מושג למי לפנות לגבי זה,
לפני שאתחיל אספר קצת על העבר שלי בתור ילד
לא הייתי הכי מקובל,
היו לי בעיות חברתיות שלא ידעתי איך להסתגל בתוך חברה הייתי מתנהל לא הכי נכון לא הייתי בדיוק יודע איך זה להיות עם חברים והמורים שגם לא אהבו אותי
כי הייתי מגיב באפטיות כזאת וזה השליך לזה שגם לא אלך לטיולים וכל מיני כי הרי אם אין לי עם מי להיות אז במקום להרגיש חרא בתוכי העדפתי לשבת בבית מול המחשב,
בקיצור את רוב הזמן כשהייתי ילד העדפתי בלהעביר את הזמן מול המחשב,
כשגדלתי הייתי נלחם באופי שלי,
איך כן להיות בסביבה שארגיש בנוח,
רזיתי, התחלתי לטפח תצמי, מכון כושר,
הרגשתי בשיא שלי כבר לא היה את הקול הזה בפנוכו שמציק לי ומעיק עליי ולא חשבתי מה אנשים יגידו פשוט לא עניין אותי כלום הרגשתי עם עצמי הכי טוב שבעולם הפכתי דומיננטי בחברה כזה שמחזיקים ממנו הייתי זורק הומור שהייתי מת עליו,
הרגשתי מכולם את היחס שמעולם לא הרגשתי בעבר
וכמובן שחוויתי גם כמה פעמים זוגיות
עד שהייתה אחת ארוכה שהגיעה לנישואין וילד,
איפה הכל התחיל?
התחלתי להעלות במשקל
ובגיל 20 לאחר שהייתי משתמט מהצבא
נכנסתי לכלא צבאי ואכלתי כאפה
לא הכרתי ולא ידעתי מזה
ואני בתור אחד שתמיד אהב את איזור הבית את החברים הקרובים ביותר הקבועים
עשו מאיתנו פשוט אפסים שם
זה עשה לי משהו בפנים מה שחוויתי שם תקופה שכל כך התגעגעתי לבית ומאחורי הסורגים פשוט מחשבות ומחשבות שלא עוזבות
אי חשק להיות עם אנשים אחרים זה אומר לא מדבר כמעט עם אף אחד פשוט עם המחשבות שלי לבד עם עצמי
לאחר שיצאתי משם הרגשתי שנדפקתי שכולי נהייתי מחשבות ובילבול
בזמן שהחברים שלי צוחקים ומדברים כרגיל אני נשארתי מאחור,
לאחר שהתחלתי שירות סדיר נפלתי על מפקד זבל של הזבלים שלא התחשב במצב הנפשי שלי התפוקת עבודה שלי ירדה,
חיי היום יום שלי בתפקוד שונה לחלוטין מבעבר
עליות וירידות בזוגיות,
עלייה למשפטים בצבא,
שוב הייתי בכלא,
מה שעברתי בצבא פשוט רוסקתי נפשית מכל בחינה כל הבניית אופי שעשיתי במשך שנים פשוט נחרבה שם,
לאחר מכן עברתי לבסיס אחר אחרי מלחמות קשות,
היה לי מפקד זהב.
גם כשהייתי יושב מולו היו לי דפיקות לב...
לא הייתי מצליח להביע את עצמי כמו שצריך הייתי מרגיש תחושות בילבול קשות הרגשה של אפלוליות כזאת, כאילו אני לא כאן, הרגשת מחנק בגרון בהרגשת בושה ומתח אדיר,
נמנע מסיטואציות חברתיות
אי רצון לדבר עם אף אחד,
מפחד שאצא דפוק כי המוח שלי לא חד כמו שהיה שהייתי שולף תשובות בלי לחשוב כל מה שהייתי אומר הייתי פשוט מרגיש חי והרגשה פנימית טובה,
וכיום אני נמצא במין כלוב עם הרגשה רעה תמידית,
נמנע מסיטואציות חברתיות, נמנע ממפגשים משפחתיים שהם לא ההורים והאחים,
מרגיש שהחיים שלי השתנו ב360 מעלות,
מה שכן כשאני חוזר לבית לאישתי ולילד אני בהרגשה מרגיש משוחרר נפשית אבל עדיין המוח לא נמצא במקום אני יכול לדבר לאט ולחשוב באיטיות
ובכלל כל משך שעות העבודה אין חשק לדבר עם אף אחד כל יום עוברות ימים במחשבות עם חוסר ביטחון מטורף עם הרגשה שזה רק הולך ומתעצם וניהיה יותר גרוע איך ממשיכים מפה...?
אני מרגיש שאני נרקב בפנים
לא יודע איך להרים תצמי
ומפחד מאוד שנדפק לי המוח והגעתי לנקודת אל חזור....
יש איזה שהיא דרך לקום
ולחזור להיות הבן אדם שהייתי?