היי לכולם,
אני חייבת להגיד דבר ראשון שיש לי קשר טוב מאוד עם אמא שלי אבל הנושא הזה תמיד משאיר את שתינו בוכות..
אני הבכורה במשפחה שלי מנישואים ראשונים ויש לי שלושה אחים קטנים.. מגיל 17 אני שומרת עליהם מכיוון שאמא שלי עובדת המון ואבא חורג שלי עובד בחו"ל. עם הזמן הרגשתי יותר ויותר לחץ לוותר על עצמי מצד אמא שלי כדי להיות יותר בבית... אני זוכרת מקרה בגיל 18 שהייתי בקניון וקיבלתי שיחה ממנה שהיא פשוט צרחה עליי דקות שלמות כי לא הספקתי לעשות שיעורים עם אחותי הקטנה לפני שיצאתי.. אני מרגישה בייביסיטר ופחות הבת שלה.. דבר שמאוד מכאיב לי כי מגיל קטן תמיד הרגשתי מעין נטל עלייה.. (היא ילדה אותי בגיל צעיר והתגרשה בגיל צעיר.. הרבה שנים סבתא שלי גידלה אותי יותר ממנה)
אתמול העלתי את הנושא שאולי נצטרך בייביסיטר ושאני מוכנה לשלם בגלל שאני בשנה השנייה לתואר שלי וגם עובדת במשרד משפטי ואני מרגישה חנוקה ומאוד מבולבלת.. קיבלתי צעקות ובכי שאני לא מסוגלת להתמודד ושאני אנוכית ושהכל חייב להתעסק בי.. אני מנסה לעמוד על שלי אבל רגע אחד היא מתנצלת ואומרת לי שצדקתי ויום למחרת היא לא מסתכלת לי בעיניים כל היום ודיי מתעלמת ממני. אני מרגישה כל כך הרבה אשמה על הרצונות שלי ועל הדברים שאני רוצה לעשות.. קשה לי בטירוף להגיד לה לא ויצא כבר מלא שזה ייצר בעיות בלימודים ובמערכות יחסים שהיו לי.. כבד לי ובכל מקרה אני מבולבלת מאוד על החיים שלי ואני מנסה לסדר את הדברים בגילאים האלו ואני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה.. אני מתקשרת לפסיכולוגים דרך הקופת חולים אבל בינתיים לא מצאתי אחד שיכול לקבל אותי... אני מאוד מתוסכלת וכואב לי בטירוף על כל המצב.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות..
תודה רבה למי שקרא עד פה... העיקר רציתי לפרוק כי אני מרגישה שאין לי עם מי לדבר.. תודה רבה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות